כלים, פרק כ, משנה ד. למדנו קודם בפרק זה על עריבה שנסדקה ושוב אינה יכולה לשמש לייעודה המקורי, ובעליה התחיל לשבת עליה. שם שנינו שעריבה בשיעור מסוים, מִשְּׁנֵי לוֹג ועד תשעה קבין, מקבלת טומאת מִדְרָס, הטומאה שנמסרת בלחיצת גופו של אדם טמא. משנתנו עוברת למקרה הבא: עריבה שמידתה גדולה מתשעה קבין. האם כלי כזה, לאחר שנשבר, יכול להיעשות מושב ולהיטמא?
המשנה פותחת: "עריבה גדולה שנפחתה מכלקבל רימונים", עריבה גדולה, המחזיקה יותר מתשעה קבין, שנפגמה עד שאינה מקבלת עוד רימונים. הנקב שבה רחב כל כך שהרימונים נופלים דרכו. כלי שנפגם בשיעור כזה אינו נחשב עוד כלי כלל, וכלי שאיבד את שם כלי אינו מקבל טומאה.
ממשיכה המשנה: "והתקינה לישיבה", הבעל הכשיר אותה לישיבה. הוא לא עשה בגוף העריבה שום מעשה, אלא רק גמר בדעתו שמעתה עליה ישב. "רבי עקיבא מטמא", רבי עקיבא פוסק שהיא מקבלת מעתה טומאת מִדְרָס. הואיל והיא משמשת בפועל לישיבה, חלה עליה אותה טומאה.
היסוד שבשיטת רבי עקיבא הוא שכלים קונים להם זהות חדשה בכוח כוונה, במחשבתו של אדם לבדה. חפץ שנשבר ובכך יצא מכלל קבלת טומאה יכול לחזור לעולם הטומאה במחשבה בלבד, בייעוד חדש שהאדם קובע לו. העריבה שלנו יצאה מכלל שימוש ומכלל טומאה, ובא בעלה והפנה אותה לתכלית אחרת: זה יהיה מושב. לדעת רבי עקיבא די בהחלטה זו כדי להחזירה לכלל כלי המקבל טומאה.
לאחר מכן מביאה המשנה את הדעה החולקת: "וחכמים מטהרין עד שיקצע", חכמים סוברים שהעריבה נשארת טהורה עד שבעליה יקצע אותה ממש ויעצב אותה כך שתהיה ראויה לישיבה כראוי. לשיטתם אין הכוונה לבדה הופכת עריבה למושב, ונדרש שינוי מעשי. על הבעל לעשות מעשה בגוף הכלי, ורק אז יחזור להיות בר קבלת טומאה.
עכשיו מציגה המשנה שימוש אחר באותה עריבה פגומה: "עשאה אבוס לבהמה", עשה ממנה אבוס לבהמה, מקום שהבהמה אוכלת ממנו. במקרה כזה הכלי מקבל טומאה במגע עם אב הטומאה, כמו כל קיבול רגיל. אמת, הנקב הגדול פסל אותה מלשמש עריבה, אבל לאבוס היא ראויה לגמרי. משנעשתה אבוס, הרי היא שוב כלי לכל דבר והטומאה נאחזת בה.
הלכה נוספת חותמת את המשנה: "אף על פי שקבעה בכותל, טמאה", אף אם קבע את האבוס בקביעות בכותל, עדיין הוא מקבל טומאה. בדרך כלל כל מה שהוא מחובר לקרקע יוצא לגמרי מדיני טומאה. פטור זה אינו מועיל כאן, שכן האבוס נשא בשם כלי עוד בשעה שקבעו אותו. במקום שהחפץ היה כלי גמור תחילה ורק לאחר מכן נקבע במקומו, נשארת בו קבלת הטומאה.