כלים, פרק ב, משנה ד. הפרק עוסק בטומאת כלי חרס, ומשנתנו מחילה כלל אחד על שלושה חפצים שונים לגמרי מחיי היום יום: כלי חרס מקבל טומאה רק כשיש בו בית קיבול, מקום שמחזיק בפועל משהו. כשהחפץ פשוט ושטוח, או פתוח משני צדדיו, אין הוא כלי קיבול כלל, והוא נשאר טהור. המשנה בוחנת את הכלל הזה בפנס, במגופת היוצרים ובמשפך.
הפנס
הפנס באותם ימים היה מעטה סגור שבתוכו הושם נר של שמן. תפקידו היה להגן על השלהבת שלא תכבה מן הרוח. בימינו היינו חושבים מיד על זכוכית, משהו כעין נורה, אבל אז המעטה היה עשוי חרס, ונוקבו בו נקבים כדי שהאור יאיר דרכם.
משנתנו פוסקת ב"פנס": אם יש בו "בית קיבול שמן", חלל שמחזיק את השמן, הרי הוא "טמא", ואם אין בו, הרי הוא "טהור". דמיינו את הסוג הראשון: פנס החרס עצמו מעוצב עם גומה שקועה שסביבה שפה. המשתמש אינו צריך אלא למלא את הגומה שמן, להניח בה פתילה ולהדליק. מאחר שהשמן שוכן בחללו של הכלי עצמו, הפנס נחשב כלי קיבול ומקבל טומאה. בסוג השני אין חלל כזה כלל. שטחו ישר, והוא מציע מקום להעמיד עליו נר נפרד, אבל אין בו מה שיחזיק שמן. שימוש כבסיס אינו הופך חפץ לכלי קיבול, ולכן פנס כזה נשאר טהור.
מגופת היוצרים
הפריט הבא הוא האופן שבו היוצר מעצב את החומר לכלים. הוא היה בנוי משתי אבנים עגולות המחוברות לציר, הגדולה למטה והקטנה למעלה. האומן הניח את רגלו על האבן התחתונה כדי להחזיק את הגלגל בסיבובו, כמו שאנו מדמיינים היום אופן חרסים מסתובב, ובידיו עבד בחומר המונח על האבן העליונה.
על אופן זה מבחינה המשנה. "מגופת היוצרין שהוא פותח בה", זו שעליה הוא מתחיל לעצב את הכלי, "טהורה", מפני ששטח העבודה שלה ישר ואינו כולל דבר. אבל "ושהוא גומר בה טמאה", האופן שבו משתמשים לשלב הסיום של המלאכה מקבל טומאה. היוצרים עבדו בשני אופנים שונים, וזה שיוחד לגמר נבנה עם דופן מוגבהת, שפות המקיפות את השטח כדי שהחומר הרך לא יחליק ויישמט בשעה שהאומן מביא את הכלי לגמר. אותה דופן הופכת את האופן לבית קיבול ממש.
המשפך
למשפך יש צורה של כלי קיבול, ואף על פי כן אין הוא יכול להחזיק נוזל בפועל, שהרי יש נקב בתחתיתו. משתמשים בו כדי לצקת יין או שמן מכלי לכלי, בין שמאחדים ובין שסתם מעבירים, והוא מונע שפיכה. אף על פי כן מלמדת המשנה שיש משפכים הנחשבים כלי קיבול, אף שלא נעשו להחזיק את תכולתם דרך קבע.
המשנה מבחינה לפי הבעלים. "משפך של בעלי בתים" הוא "טהור": משפך ביתי רגיל פתוח מלמעלה ומלמטה, ואין שוהה בתוכו דבר. אבל "ושל רוכלין טמא", משפכו של הרוכל מקבל טומאה, "מפני שהוא של מדה", שהוא משמש לו ככלי מדידה. משפך של רוכל נבנה בנפח קבוע. כשלקוח ביקש כמות מסוימת, סתם הרוכל את הנקב התחתון בקצה אצבעו ומילא עד שהמשפך עמד מלא עד שפתו. עתה ידע בדיוק כמה הוא מוכר, וקבע את המחיר על פי זה. משהוסכמו התנאים, הרים את אצבעו והיין או השמן זרמו למטה אל כדו של הקונה.
לאחר מכן נוקבת המשנה בשם התנא שאמר הלכה זו: "דברי", אלו דבריו של "רבי יהודה בן בתירה".
שיטת רבי עקיבא
רבי עקיבא מציג טעם משלו: "מפני שהוא מטהו", מפני שהמוכר מטה את המשפך "על צדו", "ומריח בו ללוקח", ונותן לקונה האפשרי להריח את מה שיש בתוכו. לדעת רבי עקיבא, אם כן, משפך של רוכל מקבל טומאה גם כשלא שימש כלל למדידה. משפכים מסוג זה נעשו בדפנות תפוחות ומעוגלות כלפי חוץ, כך שברגע שמטים את המשפך על צדו מתקבץ מעט מן היין באותה בליטה, קרוב לחוטמו של הקונה. ומאחר שהכלי משמש כך דרך קבע, אותו עיגול משמש כבית קיבול והמשפך מקבל טומאה, בלי שום קשר לשימוש המדידה שתיאר רבי יהודה בן בתירה.
רבי יהודה בן בתירה לא יקבל זאת. לדעתו משפך של רוכל נחשב כלי קיבול רק כשמשתמשים בו כדרכו, כשהוא עומד זקוף ומתמלא כמדה. להטותו על צדו כדי שיתקבץ מעט נוזל למי שיריח אינו דרך שימושו הרגילה, ולפיכך לשיטתו משפך חרס כזה טהור לעולם.
הרי שהמשנה העבירה אותנו דרך שלושה כלים, פנס, מגופת יוצרים ומשפך, ובכל אחד מהם השאלה אחת היא: האם כלי החרס הזה מחזיק בתוכו משהו באמת? כשהוא מחזיק, הוא נכנס לעולם הטומאה; וכשאינו מחזיק, הוא נשאר טהור. ובמשפך גילינו שאפילו שימוש קל כל כך, הטייתו כדי שהלקוח יריח, יכול להספיק לדעת רבי עקיבא כדי להפוך חתיכת חרס לכלי.