כלים, פרק י"ט, משנה ד. הפרק הזה עוסק במיטה ובחלקיה, ובמיוחד במִזְרָן: רצועת אריג שכורכים אותה סביב מסגרת המיטה כדי לחזק אותה ולהחזיק אותה יחד. לא פעם נשאר עודף מן הרצועה הזו, והוא משתלשל ותלוי מן המיטה בְּרֶפֶה. השאלה שהעסיקה את המשנה הקודמת, וממשיכה כאן, היא כמה מן החלק המשתלשל הזה נחשב חלק מן המיטה עצמה.
כאן נחלקו התנאים. רבי מאיר סובר שכמה שיֵרֵד המזרן ויִשְ�תַלְשֵל, אין הוא חדל להיות מיטה, ולפיכך כל טומאה החלה על המיטה חלה עליו במידה שווה. רבי יוסי קובע גבול: עשרה טפחים ראשונים של החלק התלוי עדיין נחשבים מיטה ומקבלים כל מה שהמיטה מקבלת, וכל מה שמעבר לשיעור הזה נידון בפני עצמו. משנתנו לוקחת את המחלוקת הזו ומיישמת אותה במקרה מעשי.
המקרה של הזב
המשנה פותחת במילה "נִשָּׂא": אדם לחץ בכל משקלו. האדם שבו מדובר הוא זב, והמשטחים המדוברים הם "עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן", המיטה והרצועה הכרוכה סביב מסגרתה, שהעודף שלה משתלשל למטה.
זב הוא איש שראה זיבה, הפרשה חריגה מסוימת הבאה מחמת חולי. אחד המאפיינים הבולטים של טומאתו הוא שכל דבר שהוא נשען עליו או לוחץ עליו במשקלו נעשה אב הטומאה, מכוח מה שנקרא טומאת מִדְרָס, טומאת הדריכה והלחיצה. החפץ שנשען עליו אינו נעשה טמא בלבד, אלא נהפך למקור טומאה בזכות עצמו, בדרגה הגבוהה שבדרגות שאנו עוסקים בהן כאן.
לפיכך פוסק רבי מאיר: "מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד", הוא מעביר טומאה שתי דרגות נוספות למטה ופוסל דרגה אחת מעבר להן. נעקוב אחר השרשרת. מכוח משקלו של הזב קיבלה המיטה דין אב הטומאה, ומכיוון שרבי מאיר רואה את המזרן כולו כמיטה, מקבלת הרצועה עמה את אותו הדין. אב הטומאה עושה אדם, כלי או אוכלין ומשקין ראשון לטומאה. אוכלין ומשקין שנגעו באותו ראשון נעשים שני לטומאה. ותרומה שנגעה בשני נעשית שלישי, כלומר היא פסולה. תרומה, החלק המיועד לכוהן, נאכלת לכוהנים רק בטהרה, ומשהגיעה אליה טומאה שוב אין היא נאכלת. הרי שהרצועה מעבירה טומאה שתי דרגות מתחתיה ופוסלת שלישית.
"דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר", זו דעתו של רבי מאיר: המזרן כולו נושא דין אב הטומאה, ובכלל זה החלק המשתלשל, ואין זה משנה מה אורכו, שהרי לדעתו כל חלק ממנו הוא מיטה. מן הרגע שמשקלו של הזב נופל על המיטה ומטמא אותה, קולטת הרצועה את הטומאה עמה.
רבי יוסי מחלק בעשרה טפחים
כאן נשמע קולו של רבי יוסי: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר". הוא נוטל בדיוק את אותה תמונה, "נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה" וגם "וְעַל הַמִּזְרָן": הזב לחץ במשקלו על המיטה יחד עם הרצועה הקשורה סביבה, אותה רצועת אריג הכרוכה על המסגרת כדי להחזיק את המיטה יחד.
פסקו: "עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד". עשרה הטפחים הראשונים של המזרן התלוי מטמאים שתי דרגות ופוסלים דרגה נוספת. הדבר נובע ישירות מעמדתו במשנה הקודמת: רק עשרה הטפחים הראשונים נחשבים חלק מן המיטה, ולפיכך רק הם, יחד עם המיטה, נעשים אב הטומאה, עם כל השרשרת הנמשכת מאב הטומאה.
"מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד". מסימן עשרת הטפחים והלאה, החלק הרפוי מעביר טומאה דרגה אחת ופוסל דרגה אחת מעבר לה. כלומר: אותו קטע חיצוני אינו מגיע כלל לדין אב הטומאה. מעמדו הוא ראשון לטומאה, וגם זאת רק מכוח נגיעתו בעשרה הטפחים הפנימיים, שבהם כן חל הדין הגבוה. כראשון הוא עושה אוכלין ומשקין שני, והשני עושה את התרומה שלישי, ומאותו רגע אין התרומה נאכלת.
כשהזב נשען על המזרן עצמו
רבי יוסי ממשיך למקרה שני: "נִשָּׂא עַל הַמִּזְרָן", הזב לחץ במשקלו לא על המיטה אלא על המזרן התלוי לבדו.
"מֵעֲשָׂרָה וְלִפְנִים, טָמֵא". אם לחץ על החלק שבתוך עשרה טפחים, הקטע הסמוך למיטה, הוא טמא. עשרה הטפחים הראשונים מחוברים למיטה ונחשבים חלק ממנה, ולכן כשהזב נשען שם נעשה המזרן טמא, והמיטה נטמאת עמו.
"מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר". אבל אם לחץ על החלק שבמזרן שמעבר לעשרה הטפחים הראשונים, באורך הרפוי המשתלשל והרחוק מן המיטה, הוא נשאר טהור. אותו קטע חיצוני אינו נחשב חלק מן המיטה, ובפני עצמו אין רואים אותו כדבר שנועד להישען עליו, ולכן אין טומאת מדרס חלה שם. ומכיוון שלעניין זה רואים אותו כמנותק מן המיטה, גם המיטה עצמה נשארת טהורה מאליה.
נמצא שהשיעור האחד של עשרה טפחים, לדעת רבי יוסי, קובע לשני הכיוונים: הוא קובע עד כמה נמשכת טומאתה של המיטה כלפי חוץ לאורך המזרן, והוא קובע עד כמה כלפי פנים צריך הזב להישען כדי שמשקלו יטמא את המיטה בכלל.