כלים, פרק י"ח, משנה ד. הפרק הזה עוסק במיטות ובחלקים השונים שהיו משמשים יחד עם המיטה, והשאלה החוזרת בו היא אילו מן החלקים הללו נחשבים כחלק מן המיטה עצמה ולפיכך מקבלים טומאה, ואילו מהם נשארים חפצים בפני עצמם ונשארים טהורים. משנתנו דנה בחלק נוסף מסוג זה.
בימי המשנה היו נותנים לפעמים לשונות דקות של עץ תחת מסגרת העץ של המיטה, היא המלבן. תפקידן של הלשונות הללו אינו ברור לנו עד תומו. יש להניח שהן שימשו ליישר את המיטה ולמנוע ממנה להתנדנד על רצפה שאינה חלקה. השאלה שלפנינו היא אם הלשונות הללו שותפות למעמדה של המיטה ונטמאות עמה.
המשנה פותחת במקרה: "מלבן שנתנו על לשונות", מלבן של מיטה שהניחוהו על גבי לשונות, אותן לשונות או קרשים דקים של עץ. מה דינן של הלשונות שמתחת?
הדעה הראשונה: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים "מטמאין", כלומר הלשונות מקבלות טומאה. לשיטתם הלשונות שייכות למלבן, ובדרך כלל הן נשארות מחוברות אליו גם כשמעבירים את המיטה ממקום למקום. הואיל והן נלוות למיטה ואינן נפרדות ממנה בשימוש הרגיל, ההלכה רואה בהן חלק מן המיטה, וכל טומאה המגיעה למיטה מגיעה גם אליהן.
רבי יוסי ורבי שמעון סוברים להפך ואומרים "מטהרין", הלשונות נשארות טהורות. טענתם הפוכה: היו פעמים שהיו מסלקים את הלשונות מן המלבן כדי להעביר את המיטה. וכל דבר שנפרד מן הכלי בטיפול השגרתי בו אינו נחשב שייך לו, ולפיכך אינו מקבל טומאה.
רבי יוסי מחזק את דינו בהשוואה. הוא שואל "מה שנא זה", במה שונה מקרה זה מן המלבנים שהיו משמשים את הלוויים, ומשיב: "מלבני בני לוי טהורין", אותם מלבנים של בני לוי טהורים. כיוון שהיו מפרקים אותם ומסירים אותם בכל פעם שהיה צריך להעבירם, לא קיבלו מעולם מעמד של חלק קבוע בכלי, ולכן אין הטומאה חלה עליהם. אותו נימוק עצמו צריך להכריע גם במקרה שלנו: הואיל וגם הלשונות הללו מסולקות לפרקים, אף הן צריכות להישאר טהורות.
נמצא שהמשנה מניחה בידינו מחלוקת נקייה הנשענת על אמת מידה אחת: האם החלק נשאר במקומו כשנושאים את המיטה, או שמסירים אותו? רבי מאיר ורבי יהודה רואים את הלשונות כמחוברות בקבע ולפיכך כחלק מן המיטה לעניין טומאה; רבי יוסי ורבי שמעון רואים אותן כמסולקות לפרקים, ולפיכך כחפץ נפרד שנשאר טהור.