כלים, פרק ט"ז, משנה ד'. המשנה ממשיכה בנושא הפרק: קביעת הרגע המדויק שבו נעשה חפץ לכלי גמור. חומר גלם, או חפץ שעדיין נמצא תחת ידו של האומן, אינו כלי ואינו מקבל טומאה. רק משעה שהחפץ יכול לעשות בפועל את המלאכה שלשמה נוצר, הוא נכנס לעולם דיני טומאה וטהרה. כאן פונה המשנה לחפצים העשויים עור, ושואלת בכל אחד מהם מהי הגמירה האחרונה שמכשירה אותו לשימוש.
המשנה פותחת בשאלה כללית: "כלי עור מאימתי מקבלין טומאה?" ארבע דוגמאות באות בעקבותיה, ובכל אחת מהן נחלקים הדעה הראשונה הסתומה (תנא קמא) ורבי יהודה, היכן עובר קו הגמר.
תרמיל הרועים
החפץ הראשון הוא התורמל, תרמיל של רועים, מן הסוג שאדם היה תולה על כתפו כדי לשאת בו מזון ושאר צרכים בדרכים. אומרת המשנה: "התורמל" נחשב כלי "משיחסום ויחנוך", ומוסיפה הדעה הראשונה "ויעשה קיחותיו". כלומר, יש להכניס את שפת העור פנימה ולתפור אותה, לחתוך את העודף שבשולי הכלי ביושר, ולהעביר את המשיחות בתוך הלולאות שנתפרו סביב הפה, כדי שאפשר יהיה לסגור את הפתח. משנעשה כן, כל מה שמונח בתוכו נשמר בתוכו, התרמיל עושה את תפקידו, ומאותה שעה הוא בכלל הכלים המקבלים טומאה.
רבי יהודה מקדים את השעה: "משיעשה את אזניו". לדעתו דיו שנעשו הלולאות עצמן, ואין צורך שכבר יהיו המשיחות מושחלות בהן; משיש לולאות, כבר אפשר להשתמש בתרמיל. ומכיוון שלחשבונו מגיע השק למעמד של כלי גמור מוקדם יותר, הרי הוא מחמיר כאן, שכן קבלת הטומאה מתחילה באותו שלב מוקדם.
סינר העור
החפץ השני הוא החורתייא, סינר עור שהפועלים היו חוגרים על בגדיהם בשעת עבודתם. וכך דינו: "וחורתייא" כלי "משיחסום ויחנוך", והדעה הראשונה מוסיפה "ויעשה את ציצתה". על האומן לקפל את שפת העור ולתפור אותה, לחתוך את השולים ביושר, ולקבוע את שתי הרצועות הארוכות המחוברות בקצותיו העליונים של הסינר, שבהן היה החוגר קושר אותו סביב גופו. משנעשו אלו, הסינר עושה בדיוק את מה שסינר אמור לעשות.
אף כאן מקדים רבי יהודה את שעת הגמר: "משיעשה את טבעותיה". די בקביעת הטבעות, ואין צורך שהרצועות הארוכות תהיינה קשורות בהן, שכן אפשר כבר ללבוש את הסינר. וגם כאן דעתו היא המחמירה שבשתיים, שהרי הטומאה תופסת מאותה שעה מוקדמת.
מצע העור למיטה
"הקטבליא משיחסום ויחנוך". הקטבליא היה כיסוי עור שנפרש על מסגרת המיטה לישון עליו. תנא קמא סובר שהוא נעשה כלי מיד כשקיפל האומן את השוליים ותפר אותם וחתך את העור ביושר.
רבי יהודה לעומתו דורש עוד: "משיעשה את קיחותיה". תחילה צריך לחבר את המשיחות, אותן משיחות שנתפרות בשולי הכיסוי ואחר כך נקשרות למסגרת המיטה. לדעתו הן בדיוק מה שמאפשר לכיסוי למלא את תפקידו, שהרי משהוא קשור הוא עומד במקומו ואינו נשמט תחת השוכב עליו; נמצא שהן חלק ממש מן הכלי. וכל זמן שלא נוספו, אינו מקבל טומאה כלל.
תנא קמא חולק וסובר שהכיסוי משמש את תפקידו גם בלי המשיחות, והן אינן אלא שכלול נוסף. שים לב שבמקרה הזה רבי יהודה הוא המקל שבשניהם, שהרי הוא דורש שלב אחד נוסף כדי שהחפץ ייחשב שימושי, ובכך מאחר את תחילת קבלת הטומאה.
כר וכסת של עור
המקרה האחרון הוא "הכר והכסת של עור", כרית ומזרן העשויים עור, ודינם נאמר "משיחסום ויחנוך". לדעה הראשונה הם מגיעים למעמד של כלי הראוי לשימוש משהוכנס המילוי לתוכם, נתפר העור סביבו ונחתכו השוליים ביושר.
"רבי יהודה אומר, משיפרום וישייר בהן פחות מחמשה טפחים". רבי יהודה פוסק שהם מקבלים טומאה כבר משעה שתפר האומן את תפירתו והשאיר צד אחד פתוח בפתח קטן מחמישה טפחים, אותו פתח שדרכו יוכנס המילוי. כלומר, משנסגרו שלושה צדדים של הכרית ולא נשאר אלא הפתח הקטן הזה, כבר ראויה הכרית לשימוש ככלי ומקבלת טומאה. ותנא קמא סובר שאינה מקבלת טומאה עד שתיתפר ותיסגר לגמרי. הרי שכאן שוב רבי יהודה הוא המחמיר, שכן לדעתו נכנסת הכרית לדיני טומאה בשלב מוקדם יותר משיודה תנא קמא.
בכל ארבעת המקרים העיקרון שבבסיס אחד הוא: ההלכה אינה הולכת אחר תחושתו של האומן מתי סיים את מלאכתו, אלא שואלת שאלה מעשית, אם החפץ יכול כבר לעשות את מה שנוצר לשמו. מחלוקותיהם של רבי יהודה ותנא קמא הן מחלוקות באותו אומדן מעשי, ולפי החפץ הנדון יוצא שאומדנו של רבי יהודה הוא פעם לחומרא ופעם לקולא.