כלים, פרק י"ג, משנה ד. הפרק הזה עוקב אחרי כלי המתכת לאורך חיי השחיקה והשבירה שלהם, ושואל בכל מקרה אם מה שנשאר הוא עדיין כלי המקבל טומאה, או שהפך לחתיכת מתכת בלבד. משנתנו מביאה שורה של כלי אומן: מגרפה, מגירה, מעצד, איזמל, מפסלת ומקדח, ובכל אחד מהם היא שואלת כמה נזק כלי יכול לספוג ועדיין להיחשב כלי.
המגרפה שניטלה כפה
כדי לעקוב אחרי המקרה הראשון כדאי לדמיין את הכלי. מגרפה היא כלי שיש לו בית יד, ובקצהו כף שטוחה, ובדיוק במקום החיבור שבין בית היד לכף מונחת גולה של מתכת.
וכך שונה המשנה: "מגרפה שניטלה כפה, טמאה, מפני שהיא ככורנס" (המגרפה שניטלה כפה טמאה, מפני שהיא כפטיש). נשברה הכף, והמגרפה עדיין מקבלת טומאה, שהרי עכשיו יש לה צורת כורנס, כלומר פטיש. מה שנשאר ביד הוא מקל שבראשו גולת מתכת, וכך בנוי בדיוק פטישו של הנפח. שימוש אחד נשמט, ומיד נכנס שימוש שני במקומו.
"דברי רבי מאיר". זו הלכתו של רבי מאיר. לשיטתו אין הבעל צריך לעשות שום מעשה פורמלי. מן הרגע שהכף נשברה, החלק שנשאר הוא כבר פטיש, ואין ספק שמכאן ולהבא ישתמש בו להכות בו.
"וחכמים מטהרין". חכמים חולקים ומטהרים את המגרפה השבורה. לדעתם הכלי איבד את התכלית שלשמה נעשה, וזה מכריע את השאלה. אמת, השארית יכולה לשמש כפטיש, אבל זו לא הייתה מעולם מטרתו המקורית, ובעליו לא ייחד אותו לתפקיד הזה. בלי ייחוד כזה, מה שבידינו הוא כלי שבור, וכלי שבור אינו מקבל טומאה.
המגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים
"מגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים, טהורה" (מגירה, כלומר משור, שניטלו שיניה אחת אחת לסירוגין, טהורה). קח מגירה ועקור את שיניה לחלופין, אחת חסרה ואחת נשארת, והיא טהורה. שיניים במרווחים כאלה לא ינשכו בעץ, ומגירה שאינה יכולה לנסר חדלה להיות כלי. היא פורקת מעליה את טומאתה מאותו רגע.
"נשתייר בה מלוא הסיט במקום אחד, טמאה". אם נשאר מקום אחד לאורך הלהב שיש בו שורת שיניים שלמה בשיעור סיט, יש כאן טומאה. ומהו סיט? פשוט את האצבע המורה מן האצבע שלידה, כמו סימן השלום המוכר, ומדוד מקצה זו ועד קצה זו. בכל מקום בלהב שנשאר בו מהלך כזה שלם, בלי שנעקרה ממנו שן אחת, המגירה כולה מקבלת טומאה, שכן מהלך קטן זה של שיניים די בו לחתוך. חלק עובד אחד מחזיק את הכלי כולו בגדר כלי.
כלים שנפגמו
עכשיו עוברת המשנה לארבעה כלים שדרכם להיחבט בשעת מלאכה. "המעצד" הוא כעין קרדום, שמבקעים בו עצים. "והאיזמל" הוא סכין של רופא. "והמפסלת" היא רהיטני של נגר: גוש עץ שבתוכו סכין שלהבה בולט מלמטה, והאומן מעביר אותו הלוך וחזור על פני הקרש כדי להחליקו. "והמקדח" הוא מקדח, כלי לניקוב, שבראשו בית יד מכופף.
"שנפגמו, טמאים". כל אלה, כשנפגמו, נשארים מקבלי טומאה, מפני שהם עדיין ראויים לשימוש במקצת. והמדובר במי שנפגם בית היד שלו ולהב החיתוך עצמו עודנו שלם, וכלי שפיו העובד קיים נשאר כלי.
"ניטל חיסומן, טהורין". אבל אם ניטל החוד החד עצמו, נטהרו, שהרי בלי החוד לא נשאר במה לעבוד.
נחלקו לשניים
"וכולן שנחלקו לשניים, טמאים". אם אחד הכלים האלה נשבר לשני חלקים, החלקים ממשיכים לקבל טומאה, שכן כלי כזה עושה את מלאכתו גם בחצי גודלו. "חוץ מן המקדח": המקדח הוא היוצא מן הכלל. משנחלק לשניים הוא טהור, מפני שחצי מקדח אינו נוקב נקב ולא נשאר בו שימוש.
"והרוקני בפני עצמה, טהורה". ואם ניטל להב המפסלת, גוף העץ שנשאר לעצמו טהור, שכן בפני עצמו אינו משמש לשום דבר.
החוט העובר בכל המשנה הוא שאלה אחת החוזרת ונשאלת: האם מה שנשאר ביד עדיין עושה מלאכה? בית יד שבראשו גולת מתכת, מגירה שנשאר בה מהלך שיניים אחד תקין, מעצד שנפגם בית ידו וחודו שלם, חצי איזמל: אלה עדיין מתפקדים, והתפקוד הוא שעושה את הכלי לכלי. מגירה שניטלו שיניה, כלי שניטל חיסומו, חצי מקדח, גוף המפסלת בלי להבה: אלה אינם עושים כלום, וכלי שאינו עושה כלום אינו בר טומאה.