כלים, פרק י"ב, משנה ד'. הפרק הזה עוסק בחפצי מתכת קטנים ובחלקים של מכשירים גדולים, ובכל מקרה הוא שואל: האם החלק שלפנינו נחשב כלי בפני עצמו, שיכול לקבל טומאה, או שאיננו אלא שימוש ותוספת לדבר אחר. משנתנו מביאה ארבעה מקרים כאלה: מסמר של מקיז דם, מסמר הקבוע בשעון שמש, מסמר של אורג, וארון אחסון שהשתמשו בו טוחני הפולים.
המקרה הראשון במשנה נאמר בשלוש מילים: "מסמר הגָּרָע טמא". ה"גרע" הוא מקיז הדם, וה"מסמר" שלו היה סכין קטנה וחדה שבה היה נוקב את זרועו של החולה כדי להוציא ממנה דם. מכשיר כזה מקבל טומאה. שימו לב שאין בו בית קיבול כלל והוא אינו מכיל שום דבר, אך הוא של מתכת, ואצל מתכת אין בכך כל מניעה: כלי מתכת נטמא אף בלי בית קיבול כלל, ובתנאי שהוא משמש שימוש אמיתי בידי אדם.
ממשיכה המשנה: "ושל אבן השעות טהור" - אבל המסמר של שעון השמש טהור. שעון שמש באותה תקופה היה מוט מתכת שנקבעו בו מסמרים; כשהשמש נעה ברקיע, הצל שנפל על מסמר זה או אחר הורה על שעת היום. נמצא שהמסמר אינו אלא סימן. הוא אינו נע ואינו עושה שום מלאכה משל עצמו, ולכן, לדעה הראשונה, אין דינו כדין כלי שמקבל טומאה.
"רבי צדוק מטמא" - רבי צדוק חולק ופוסק שמסמר של שעון השמש כן נטמא. לשיטתו, העובדה שהמסמר אינו נע איננה מכריעה. הוא עושה מלאכה של ממש, כלומר מסמן את השעות, ומלאכה זו דיה כדי להעניק לו מעמד של כלי.
לאחר מכן בא המסמר שבמלאכת האורג. כאן מדובר במוט מתכת ארוך שהאורג היה תוקע בסליל של עץ, שסביבו היה נכרך החוט, ושניהם יחד עושים את מלאכתם באריגה. הפסק: "מסמר הגרדי טמא", גם מסמר זה מקבל טומאה. אפשר היה לחשוב אחרת, שהרי המוט קבוע בעץ, והסליל העצי עצמו אינו מקבל טומאה מפני שאין בו בית קיבול. ואף על פי כן אין המוט בטל בעץ שסביבו. רואים אותו כעיקרו של המכשיר, ולפיכך הוא שומר על מעמדו ככלי מתכת בפני עצמו.
המקרה האחרון עוסק בארון המיוחד לבעלי מלאכה אחת: הגָּרוֹסוֹת, הפועלים שטחנו פולים. לאחר הטחינה היו שומרים את התוצרת בארון הזה, פריט רהיטים כבד ומגושם שאין אדם נושא אותו ממקום למקום. על כך מביאה המשנה מחלוקת, ופותחת: "וארון של גרוסות, רבי צדוק מטמא". רבי צדוק סובר שארונם של טוחני הפולים כן מקבל טומאה, שהרי הוא עשוי עץ ומחזיק את תכולתו בתוכו.
"וחכמים מטהרין" - חכמים פוסקים שהוא טהור. טעמם הוא שארון זה לא נועד מעולם להיות מיטלטל. ההלכה, הנלמדת מן הפסוקים, היא שכלי עץ שאינו עשוי להיות מיטלטל אינו מקבל טומאה, ואין זה משנה כמה בית קיבול משובח יש בו.
נוסף על כך מוסיפה המשנה פרט אחד. הארון היה מונח על גבי עגלה, אבל לא כדי להסיעו לשום מקום; העגלה רק החזיקה אותו במקומו, והארון נשאר עומד. על כך פוסקת המשנה: "היתה עגלה שלה", אם העגלה שתחתיו היתה "של מתכת", הרי "טמאה", אותה עגלה מקבלת טומאה. מכיוון שאיננה משמשת כטפלה לארון העץ שמעליה, אנו דנים בה בפני עצמה, וככלי מתכת היא מקבלת טומאה.
נמצא שהמשנה הזאת מלמדת אותנו להתבונן בכל חלק וחלק של מכשיר ולשאול מה הוא באמת: כלי מתכת שעושה מלאכה, סימן בלבד, עיקרו של המכשיר, קבע של עץ שאינו מיטלטל, או חפץ עומד בפני עצמו שרק במקרה נמצא תחת דבר אחר. התשובה לשאלה הזאת קובעת את הכול.