כלים, פרק יא, משנה ד. הרקע למשנה הוא גזירת חכמים: כלי מתכת חדש שנעשה, גזרו עליו טומאה, מחשש שהמתכת שממנה נוצר באה מכלים ישנים שהיו טמאים. משנתנו שואלת כיצד פועלת גזירה זו כאשר הכלי החדש לא נעשה מחומר אחד בלבד אלא מתערובת של חומרים, ולאחר מכן היא חוזרת לשורה של חלקי מתכת שבדלת ולדינם.
ברזל שנתערב בברזל
המקרה הראשון הוא ברזל שנתערב בברזל: "ברזל טמא", ברזל שיש בו טומאה, "שבללו עם ברזל טהור", שערבו אותו עם ברזל טהור. השניים הותכו יחד וממתכת התערובת יצקו כלי חדש. הקובע כאן הוא אחר מי הרוב. "אם רוב מן הטמא": כאשר עיקר המתכת בא מן החומר הטמא, הכלי שנוצר טמא. "ואם רוב מן הטהור": כאשר עיקר המתכת בא מן החומר הטהור, הכלי טהור.
ומה אם אין כאן רוב לצד זה או לצד זה? "מחצה למחצה, טמא": תערובת שווה מותירה בידינו כלי טמא. חכמים הרחיבו את דינם גם למתכת שרק מחציתה באה מכלים משומשים, וטעמם היה טעם של שמירה. אילו היו מטהרים כלי כזה, היו אנשים עלולים לאבד את ההבחנה ולסבור שאף מתכת שרובה מכלים משומשים מולידה כלי טהור. בכך שכללו את המחצה למחצה בגזירה, מנעו את התפוררותה.
חלמא שנתערב בגללים
הרוב קובע גם במקרה שני, הבנוי מחומרים אחרים לגמרי: "וכן מן החלמא ומן הגללים". חלמא היא מין אדמה דמויית טיט, וכאן עיבדו אותה יחד עם גללי בקר, עשו מהם כלי ואפו אותו בכבשן. גללים אינם יכולים לקבל מעולם תורת כלי, ואילו טיט יכול. לפיכך, כשהגללים הם הרוב, מה שיצא אינו נחשב כלי כלל ואין לטומאה במה להיאחז. כשהחלמא היא הרוב, המוצר הוא כלי לכל דבר ומקבל טומאה. ואם השתמשו בשניהם במידה שווה, מקבל טומאה.
הקלוסטרא
עתה חוזרת המשנה לגזירת המתכת: "קלוסטרא טמאה". קלוסטרא היא בריח או פקק של מתכת המשמש לנעילת הדלת, ולזו יש פיקה, כעין כפתור שבו אוחזים ומגביהים אותה. היא טמאה, מחמת אותו חשש עצמו שהמתכת שממנה נעשתה באה מכלים טמאים.
הדבר טעון הבהרה. למדנו לעיל בפרק זה שבריח של דלת אינו מקבל טומאה, שהרי הוא משמש את הדלת, והדלת מחוברת לקרקע, וכל המשמש את הקרקע אינו מקבל טומאה. אלא שכאן הפיקה משנה את התמונה. בריח שיש בו פיקה משמש לפעמים שימוש נוסף, ככלי לכתישת בשמים ולשחיקתם, ושימוש זה אין לו כל קשר לקרקע. מאחר שהוא פועל ככלי העומד בפני עצמו, הוא יכול להיטמא.
"ומצופה, טהורה". נניח שגוף הבריח נעשה ממתכת שאין עליה חשד, ורק פניו החיצוניים צופו בשכבת מתכת שאפשר שבאה מכלים טמאים: הבריח נשאר טהור. הקובע את מעמדו של כלי הוא החומר שממנו הוא עשוי בעיקרו, עיקר גופו, וחומר זה כאן טהור. הציפוי אינו אלא טפל ואין לו משקל בדין.
הפין והפורנה
המשנה ממשיכה בשני חלקי מתכת נוספים שבדלת: "הפין והפורנה טמאין". הפין והפורנה, שנעשו ממתכת שאפשר שבאה מכלים טמאים, שניהם טמאים. כל אחד מהם מיטמא משעת גמר מלאכתו, עוד לפני שחוברו זה לזה, שכן הם נחשבים שני כלים נפרדים. אמנם הפין וחלק הבריח פועלים יחד לחיזוק הדלת ולנעילתה, אך מאחר שלכל אחד מהם תפקיד עצמאי משלו, כל אחד מקבל טומאה בזכות עצמו.
הקלוסטרא בעלת הפיקה בשבת
המשנה נחתמת במחלוקת על אותה קלוסטרא בעלת פיקה עצמה, הפעם מזווית של הלכות שבת. דמיינו את הבריח קשור לדלת בחבל. רבי יהושע אומר: "שומטה מפתח זה", מסיר אותה מפתח זה, "ותולה בחברו בשבת", ותולה אותה בפתח אחר בשבת, ובתנאי שיטלטל אותה על ידי החבל ולא יגביהנה בידיו. לדעתו הקלוסטרא בעלת הפיקה אינה נחשבת כלי, ולפיכך היא מוקצה, ומוקצה אסור בטלטול. ואף על פי כן, כדרך שאר המוקצים, טלטול מן הצד מותר, ולכן מזיזים אותה על ידי משיכת החבל הקשור בה.
"רבי טרפון אומר, הרי היא ככל הכלים ומיטלטלת בחצר". רבי טרפון חולק. לדעתו היא כלי ככל הכלים, ואינה מוקצה כלל, ולכן מותר לטלטלה בידיים ולהזיזה בתוך הבית או בחצר. ההגבלה שלו היא מסוג אחר: מותר לטלטלה בחצר אך לא לרשות הרבים, שהרי אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. כללו של דבר, לדעת רבי טרפון הקלוסטרא בעלת הפיקה היא כלי לכל דבר ומותרת בטלטול, ורק להוציאה לחוץ אסור.