כלים, פרק י, משנה ד. הפרק הזה עוסק בצמיד פתיל, באותה חתימה המצילה את הכלי ואת מה שבתוכו מן הטומאה, ומשנתנו פונה לשאלה המעשית של הפקקים: אילו חומרים כשרים לסתום את פי החבית, וכיצד בדיוק צריך למרוח את הטיט סביבם.
המשנה פותחת בלשון "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית": כדור של סיבים, או פקעת כרוכה מקנים ומעשבים, שנתן אותה בפי החבית כדי לסתום אותה. כיצד רואה ההלכה סתימה כזו? קובעת המשנה, "אם מרח מן הצדדין, לא הציל": אם מרח את הטיט מן הצדדים בלבד, במקום שבו נלחץ הכדור אל שפת החבית, אין החבית ומה שבתוכה ניצלים מן הטומאה.
הטעם נעוץ בטיבו של הכדור עצמו. אין הוא שלם, כלומר גוף אחיד ומלא, אלא מנוקב ומחורר כולו. לפיכך מריחת טיט בשוליים לבדם אינה מועילה כלום, שהרי אף שהשפה נסתמה, הסתימה בכללותה אינה הדוקה.
ממשיכה המשנה: "עד שימרח מלמעלן ומלמטן". רק כשהוא מורח את הטיט על גבי הכדור מלמעלה, או תחתיו מלמטה, מועילה הסתימה. משהטיט מכסה את כל פני הפקק, מלמעלה או מלמטה, שוב אין חללים ופרצות, והחבית נחשבת חתומה כהלכה. הלימוד הוא שאין הכדור יכול לחתום מכוח עצמו לעולם; הטיט חייב להתפרש על כולו, או ממש על פניו העליונים או ממש לאורך תחתיתו.
"וכן במטלית של בגד", ואותה הלכה ממש נוהגת במטלית של בגד שהניחה על פי החבית לכיסוי. למראית העין נראית מטלית כזו כגוף שלם, ואף על פי כן ארוגה היא ומלאה נקבים זעירים. משום כך אינה נחשבת חתימה אלא כשמרח את הטיט על פניה, בין מלמעלה בין מלמטה, לצד הטיט שנמרח בצדדים.
עכשיו מעמידה המשנה את המקרה ההפוך: "היתה של נייר או של עור", שמה שהניח על פי החבית היה נייר או עור. חומרים כאלה אין בהם נקבים כלל; הם שלמים, פנים אחידים בלי פרצה. "וקשרה במשיחה", וקשר את הכיסוי בחוט, כך שהוא יושב הדוק במקומו. כאן הדין הוא "אם מרח מן הצדדין, הציל": טיט בצדדים לבד, בלי שמרח לא מלמעלה ולא מלמטה, כבר מגן על החבית מפני הטומאה.
שני דברים עושים את הסתימה הזו מועילה. נייר ועור אינם מקבלים טומאה, וגם אינם מנוקבים כדרך שהסיבים והבגד מנוקבים. וכיוון שהכיסוי עצמו הוא משטח שלם והדוק, די בטיט שבצדדים. צריך לסתום את השפה, ואין צורך לצפות את כל הכיסוי.
נמצא שהמשנה מותחת קו ברור בין שני סוגי פקקים. חומר מנוקב, בין פקעת של קנים בין מטלית מקופלת, טעון מריחת טיט על כל פניו, מלמעלה או מלמטה, ורק אז ייקרא חתימה. חומר שלם שאין בו נקבים, כגון נייר או עור, הקשור בחוזקה, אינו טעון אלא מריחה בצדדים, והחבית ומה שבתוכה נשמרים.