כלים, פרק א, משנה ד. הפרק שלנו בונה סולם. שלב אחר שלב מונה המשנה את אבות הטומאה, מן הקל אל החמור, ובכל שלב היא אומרת לנו במדויק מה יכול המקור הגבוה לעשות שאין המקור שמתחתיו יכול לעשות. משנתנו ממשיכה את העלייה הזאת, ומוליכה אותנו עד ראש הסולם.
הזבה חמורה מן הזב
"למעלה מן הזב, זבה": השלב שמעל הזב הוא הזבה, אשה שזיבתה העמידה אותה במעמד הזה. כל טומאה שהזב מטמא, מטמאה גם היא, ויש בה כוח אחד שאין בו: "שהיא מטמאה את בועלה", הבועל אותה נטמא בעצמו, ולא סתם נטמא. הוא נעשה אב הטומאה בפני עצמו.
אין דבר מקביל לזה בצדו של הזב. אשה הנבעלת לזב, אין המעשה עצמו מקנה לה מעמד מיוחד. היא אמנם נטמאת, כמובן, שהרי גופו נגע בגופה, אבל אין כאן יותר מטומאת מגע רגילה: היא ראשון לטומאה, בדיוק כמו כל מי שנגע בו. הביאה אינה מוסיפה מעבר לזה. הזבה, לעומת זאת, עושה את בועלה אב הטומאה, וזה בדיוק מה שמעלה אותה שלב אחד למעלה.
המצורע חמור מן הזבה
"למעלה מן הזבה, מצורע": מעל הזבה עומד המצורע, מי שנגוע בצרעת. המצורע מטמא בכל הדרכים שכבר תיארנו, ומוסיף עליהן דרך חדשה: "שהוא מטמא בביאה", הוא מטמא בכניסתו. כשמצורע נכנס לבית, או לכל מקום מקורה ומכוסה, אדם או כלי שנמצאים שם באותו רגע נטמאים.
שימו לב עד כמה זה מרחיק לכת מעל כל מה שנמנה עד כאן. אין צורך במגע, אין צורך בהיסט, אין צורך במשא. עצם העובדה שהמצורע והאדם או הכלי נמצאים יחד תחת קורת גג אחת די בה. תנאי אחד כן נדרש, ונחזור אליו מיד: המצורע צריך לעמוד שם ממש. מעבר בחלל אינו מספיק. עליו לעמוד רגע במקומו, ואז הכיסוי המשותף מעביר את הטומאה.
עצם כשעורה חמורה עוד יותר
"למעלה מן המצורע, עצם כשעורה": למעלה מן המצורע נמצאת עצם מן המת, בתנאי שיש בה כשעורה או יותר. חומרתה הנוספת נוגעת למשך הטומאה: "שהוא מטמא טומאת שבעה", כל מי ומה שנטמא ממנה נשאר טמא שבעה ימים. גם הנוגע בעצם כזאת וגם הנושא אותה מגיעים לתוצאה הזאת.
השוו זאת למצורע. אדם או כלי שנטמאו ממצורע נעשים ראשון לטומאה, טומאה שנמשכת יום אחד. העצם מטילה שבעה ימים שלמים, ואדם שנטמא בה צריך לעבור את כל תהליך הטהרה של פרה אדומה עד שיטהר.
כדאי לעצור ולהעריך שהסולם הזה אינו מוחלט בכל בחינה. העצם אינה חמורה מן המצורע בכל דבר. המצורע, כפי שראינו, מטמא כל מי שנמצא עמו תחת כיסוי אחד, ולעצם כשעורה אין כוח כזה כלל: היא אינה מטמאה באוהל. מבחינה זו המצורע הוא החמור מבין השניים. מה שהמשנה מודדת כאן הוא ציר אחר, אורך הטומאה, ובציר הזה העצם עומדת למעלה.
המת חמור מכולם
"חמור מכולם המת, שהוא מטמא באוהל": חמור מכל מה שנמנה הוא המת עצמו, שהוא מטמא באוהל, כלומר בכיסוי שמעליו. המת מטמא אדם או כלי לא רק במשא ולא רק במגע, אלא בעצם העובדה ששניהם נמצאים תחת כיסוי אחד, בין גג, בין ענפי עץ, בין כל דבר דומה הפרוש מעליהם.
ואוהל המת אינו כביאת המצורע. במצורע, רק כשכל גופו תחת הכיסוי יחד עם האדם או הכלי הטומאה חלה. במת אין צורך בכל הגוף. אף מקצתו תחת הכיסוי די בו לטמא את מי שנמצא שם עמו.
ויש הבדל נוסף. המצורע מטמא רק כשהוא עומד במקומו, כשהוא שוהה תחת הכיסוי יחד עם האדם האחר. עבר ולא עמד, אינו מטמא. המת אינו כפוף לתנאי הזה כלל: אפילו העבירוהו דרך האוהל ולא נעצר אף רגע, מטמא את כל מה שבתוכו.
זה כוחן של מילות הסיום של המשנה, "מה שאין כולן מטמאין": אין אחד משאר אבות הטומאה שנמנו לפניו מטמא בדרך כה רחבה וכה חמורה. המת עומד בראש הסולם שהפרק הזה טיפס בו, וכל שלב שמתחתיו נמדד ביחס למה שרק הוא יכול לעשות.