כלים, פרק ט, משנה ג. בתחילת הפרק למדנו את הכלל שדבר טמא הנכנס לחלל אווירו של תנור מטמא את התנור עצמו. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ושואלת מה קורה בקצה השני: לא בתוך אוויר התנור אלא מתחתיו, מלמטה לקרקע שעליה התנור עומד. בכל מקרה ומקרה צריכה המשנה להכריע אם אנו מניחים שהדבר הטמא עבר דרך התנור, או שאנו מניחים שהגיע לשם בדרך אחרת.
שרץ שנמצא מתחת לקרקעית
הבבא הראשונה במשנתנו: "השרץ שנמצא", שרץ מת שנתגלה, "למטה מנחושתו של תנור", בחלל שמתחת לבסיס התנור, וההכרעה היא "טהור": תנור שהיה טהור עד כה נשאר בטהרתו.
ההלכה מפתיעה. באיזו דרך יכול היה השרץ להגיע למקום הזה? לכאורה היה חייב ליפול לתוך פי התנור ולירד דרך החלל, ושרץ מת התלוי באוויר התנור מטמא את התנור. ובכל זאת המשנה משאירה את התנור בטהרתו, ומוסיפה את הנימוק: "שאני אומר, חי נפל ועכשיו מת", השרץ ירד לשם כשהוא חי, ומיתתו באה אחר כך, בשעה שכבר שכב מתחת לתנור, מחוץ לאוויר לגמרי.
שרץ חי אינו מטמא כלל. לפיכך, אם נכנס בעודו חי ומת רק לאחר מכן במאורתו שמתחת לקרקעית, מעולם לא עבר דבר טמא באוויר התנור, וטהרתו לא נפגעה.
מדוע מותר לנו להניח כך
שני שיקולים תומכים בקריאה הזאת של המצב. ראשית, יש כאן חזקה, מצב מוחזק. התנור הזה היה ידוע כטהור עד כה. מצב מוחזק אינו נדחה מפני השערות; כדי להכריז על התנור כטמא נזדקק לראיה ממשית שהשרץ היה מת כבר בשעה שעבר בתוכו. כל עוד אין ראיה כזאת, התנור נשאר במעמדו.
שנית, טבעו של השרץ עצמו הופך את הנחתנו לסבירה. שרץ חופר וחודר לתוך הקרקע רק בעודו חי. עצם העובדה שמצאנו אותו תקוע בחלל שמתחת לקרקעית התנור מלמדת שהוא הגיע לשם בכוח עצמו, כלומר שהיה חי כשעבר בתנור. הוא מת רק לאחר מכן, במקום שבו מצאנו אותו. לפיכך התנור טהור.
מחט או טבעת שנמצאו מתחת לקרקעית
המקרה השני הולך באותו קו: "מחט או טבעת שנמצאו", מחט או טבעת שנתגלו "למטה מנחושתו של תנור", מתחת לבסיסו של תנור שמעמדו טהור. מחטים וטבעות הם כלי מתכת, והמשנה מדברת בכאלה שנטמאו במת, ולכן הם נושאים את הדרגה החמורה של אבי הטומאה. אילו עבר כלי כזה בחלל התנור, הטומאה הייתה מגיעה לתנור בלי כל ספק. מנגד, אם היה קבור במקום ההוא מקודם, והתנור הועמד שם רק לאחר מכן, השניים לא נפגשו מעולם.
איזו שחזור אנו מאמצים? הכרעת המשנה: טהור. התנור נשאר כשר. והנימוק: "שאני אומר, שם היו", אני אומר שהם היו מונחים במקום הזה, "עד שלא בא התנור", מזמן שקדם לבואו של התנור לשם. לפי הסבר זה הכלי היה שם קודם, התנור נבנה עליו לאחר מכן, מעולם לא הייתה טומאה באוויר התנור, וטהרתו עומדת.
גם כאן אנו נשענים על החזקה. אין אנו יודעים באמת את תולדותיה של המחט או הטבעת הזאת. מה שאנו כן יודעים הוא שהתנור העומד לפנינו מוחזק טהור, וכדי לשנות מצב מוחזק דרושה ראיה ממשית ולא אפשרות בעלמא. לכן אנו מאמצים את השחזור שמשאיר את התנור כשהיה: הכלי היה למטה מתחילה.
נמצאו באפר שנשרף בתנור
הבבא האחרונה הופכת את ההכרעה: "נמצאו באפר מקלה", אם נמצאו אותם כלים באפר השרוף, אז "טמא", התנור נטמא, "שאין לו במה יתלה", לפי שאין בידינו הסבר חלופי שנוכל לתלות בו את המציאה.
אפר מסוג זה בא מתוך התנור. אם המחט או הטבעת הטמאות היו מונחות בתוכו, הרי שהיו בתוך התנור, באווירו, וטימאו אותו. שלא כמקרים הקודמים, אין כאן סיפור חלופי סביר לספר, ולכן אין חזקת הטהרה יכולה לעמוד.
יש המבארים את הבבא הזאת כמדברת באפר שכבר נגרף מן התנור ומונח עתה לפנינו מחוצה לו. במצב כזה אין בידינו ודאות מוחלטת, שהרי גם האפר וגם הכלי הנבדק נמצאים מחוץ לתנור. ואף על פי כן, כיוון שקרוב מאוד לוודאי שהאפר הזה, ועמו המחט או הטבעת התקועה בו, יצא מתוך התנור, אנו מסיקים שהכלי הטמא היה אכן באוויר התנור, ולפיכך התנור טמא.
משנתנו מלמדת את גבולותיה של חזקת טהרה: עד היכן היא מגיעה ובאיזו נקודה היא נדחית. כשהעובדות מותירות מקום לשחזור סביר שבו הטומאה לא הגיעה לתנור כלל, שרץ שחפר את דרכו בעודו חי, או כלי מתכת שהיה מונח במקום ההוא כבר, והתנור הועמד עליו אחר כך, התנור נשאר בטהרתו. וכשאין שחזור כזה בהישג יד והסימנים מעמידים את הדבר הטמא בתוך התנור, אין החזקה יכולה לעמוד והתנור טמא.