כלים, פרק ח, משנה ג. פרקנו עוסק באווירו של תנור חרס ובשאלה מתי לחפץ הנתון באותו אוויר יש תוך משל עצמו. כלי אמיתי הנתון בפי התנור יוצר לעצמו חלל נפרד, וכל מה שמונח בתוכו אינו נחשב כמונח באוויר התנור. משנתנו מביאה מקרה נוסף של חפץ שאינו נחשב כלי, ומשום כך אינו יוצר אוויר נפרד כלל.
המקרה הראשון שבמשנה פותח ב"סרידה", טבלה עשויה חרס, והמשנה מתארת אותה "שהיא נתונה" "על פי התנור", על פתחו של התנור. ועוד מוסיפה עליה המשנה "ושוקעת לתוכו", שהיא שוקעת כלפי מטה אל תוך חללו של התנור, "ואין לה גפיים", שאין סביבה שפה או דופן.
מהו חפץ זה? זוהי טבלת חרס שטוחה ומנוקבת ששימשה ללישת בצק. הואיל והיא שטוחה, אין לה תורת כלי. אמנם הטבלה יציבה ואינה נוטה, ופניה אינם מישוריים לגמרי אלא שוקעים מעט באמצע, אלא שאותה שקיעה קלה אין בה כדי לעשותה בית קיבול. במקרה שלנו אמצע הטבלה שוקע מתחת לגובה פי התנור, ואילו קצותיה מונחים למעלה משפת התנור.
מה דינה של צורה זו? המשנה פוסקת: "השרץ בתוכה, התנור טמא". אם שרץ מונח באמצעה השקוע של הטבלה, כלומר למטה מגובה שפת התנור, התנור נטמא. אין לטבלה תורת כלי, ולפיכך אין השקע שבה אלא חלק מחללו של התנור עצמו. נמצא שהשרץ נמצא ממש בתוך אווירו של התנור, ולא, כפי שהיה בכלי אמיתי, בתוך חלל פנימי הכלול בתוך חלל התנור. ומאחר שהוא שם, הוא מטמא את התנור.
המשנה אומרת גם את הצד ההפוך: "השרץ בתנור, אוכלין שבתוכה טמאין". כאשר השרץ נמצא בתוך התנור והתנור נטמא, גם אוכלין המונחים בחלקה השקוע של הטבלה מקבלים טומאה עמו, שהרי אין סביב אותם אוכלין דבר שייחשב כלי לעצמו. לטבלה מסוג זה אין תורת כלי, והשקע שבה אינו יוצר רשות נפרדת מתוכו של התנור.
כאן נותנת המשנה את הכלל הקובע: "שאין מצילין מיד", אין דבר שמציל מפני "כלי חרס", "אלא כלים", אלא כלים ממש. רק לכלי אמיתי יש תוך שההלכה מכירה בו כרשות בפני עצמה, ורק תוך כזה מציל את מה שבתוכו מטומאת כלי חרס. חפץ שיש בו שקע כלשהו אך אין עליו שם כלי, בין הטבלאות המנוקבות הללו ובין שברי הכלים שנידונו קודם לכן, אין לו אוויר שייחשב מובדל מאווירו של תנור החרס או של כלי החרס. זהו היסוד לדינים שנאמרו זה עתה: תוכם של כלים בלבד עומד ברשות עצמו, והוא בלבד חוצץ בפני טומאת כלי חרס, ואילו דבר שאין לו תוך אמיתי לעולם אינו זוכה למעמד נפרד.
המשנה ממשיכה במקרים שבהם אוויר התנור פשוט אינו מגיע אל החפץ: "חבית שהיא מלאה משקין טהורין", חבית מלאה משקין טהורים, "ונתונה למטה מנחושתו של תנור", והיא נתונה מתחת לשוליו של התנור. תאר לעצמך תנור שיש בתחתיתו פתח קטן והוא עומד על גבי הקרקע, ובקרקע שמתחתיו חפורה גומה, ובתוך אותה גומה נתונה חבית פתוחה מלאה משקה. פי החבית המלאה מגיע עד אווירו של התנור אך אינו נכנס לתוכו.
כאן הדין הוא "השרץ בתנור": שרץ שבתוך התנור מטמא את התנור, ואף על פי כן "החבית והמשקין טהורין", החבית שמלמטה וכל מה שבתוכה נשארים בטהרתם, שהרי לא נכנס שם דבר לתוך חללו של התנור.
עתה הופכת המשנה את התמונה ומעמידה את החבית מעל התנור, כך שחלק ממנה נמצא באוויר פתחו העליון של התנור: "היתה כפויה", החבית ריקה וכפויה, "על פיה", על פיה שלה, ופיה בולט לתוך "אויר התנור". והדין: "השרץ בתנור", שרץ שבתוך התנור אכן מטמא את התנור, ואף על פי כן "משקה טופח", הלחלוחית "שבשולי החבית טהור", הדבוקה בשולי החבית, אינה נטמאת. טיפות אלו נמצאות מעל אווירו של התנור ולא בתוכו. כל לחות שנשארה בצדה התחתון של החבית, שהוא עתה הפוך כלפי מעלה ועומד מחוץ לתחום האוויר של התנור הטמא, נשארת אפוא טהורה.
אף החבית עצמה טהורה, ואף שחלק ממנה אכן עומד בתוך אווירו של התנור. הטעם הוא שכלי אינו מקבל טומאה מתנור חרס טמא כלל. משום כך נקטו המקרים שלנו בעקביות לשון אוכלין: האוכל שבתוך הכלי הוא שהתנור הטמא יכול לטמאו, ואילו הכלים עצמם אינם נטמאים ממנו.