כלים, פרק ז, משנה ג. משנתנו ממשיכה לעסוק בכירות החרס של המטבח בעולם המשנה, ומעמידה שאלה מעשית: מאימתי מתקן כזה חדל להיחשב כלי? הכירה נבנתה כשבראשה שני פתחים, אחד לכל קדרה; האש בערה בחלל שמתחת, והחום עלה דרך הפתחים ובישל את המאכל. המשנה בוחנת ראשית כירה שנסדקה לחלקים, ולאחר מכן בסיס חרס רחב שלעתים נעשה יחד עמה.
כירה שנחלקה לאורכה
המשנה פותחת: "כירה שנחלקה לאורכה טהורה", כירה שנסדקה לאורכה טהורה. דמיינו סדק היורד מן פני השטח העליונים עד למטה, לאורך הכירה. שבר בכיוון זה עובר בשני הפתחים וחוצה כל אחד מהם. שום פתח אינו נשאר שלם, ואין עוד טבעת חרס שלמה שתקיף את הקדרה ותחזיק אותה ביציבות. שני חצאי פתחים אינם יכולים למלא את התפקיד שלשמו נעשה המתקן, ומשאינו יכול עוד לשמש את ייעודו, אבד ממנו שם כלי לגמרי. טומאה שקיבל כבר, פורחת ממנו עכשיו, וגם להבא אינו מקבל טומאה כלל.
כירה שנחלקה לרוחבה
"ולרוחבה טמאה", אבל אם הסדק עובר לרוחבה, נשארת טמאה. כאן השבר נופל בין שני הפתחים ולא בתוכם, וכל פתח נשאר שלם. התוצאה היא שני חלקים, בכל אחד פתח שלם שיכול עדיין להעמיד קדרה על האש. למעשה כל חצי נעשה כמעין כופח, כירה של פתח אחד. אמנם עכשיו הוא פתוח יותר מקודם ואינו שומר על החום כראוי, אך אם האש נמצאת ממש תחת הפתח והקדרה מונחת עליו, הוא עדיין מבשל. וכיוון שהוא עדיין משמש את תפקידו, עדיין שם כלי עליו, נשאר טמא אם היה טמא, ומקבל טומאה.
כופח שנחלק
ממשיכה המשנה: "כופח שנחלק", כופח שנשבר, "בין לאורכו", בין שהשבר לאורכו, "בין לרוחבו", בין שהוא לרוחבו, "טהור", טהור. הטעם פשוט: הכופח נעשה בפתח אחד בלבד. שבר בכל אחד מן הכיוונים חייב לעבור באותו פתח יחיד ולקלקלו, ולא נשאר דבר שיכול להעמיד קדרה. משנשבר, לא יחזור לשמש עוד ככופח, ולפיכך פורחת ממנו טומאתו ואינו מקבל טומאה כלל.
חצר הכירה
לעתים הועמדה הכירה על מגש חרס רחב שפניו נמשכו והבלטו מסביב לכירה מכל צדדיה, ובשפתו החיצונית שפה נמוכה מקיפה, כמין טס המונח מלמטה. במקום שבסיס זה נעשה יחד עם הכירה מתחילתה כגוף אחד, אותה בליטה היוצאת מחוץ לדפנות נקראת חצר הכירה. עתה באה המשנה לדון בדין הטומאה של אותה חצר.
"חצר הכירה": "בזמן שהיא גבוהה", כשהשפה שלה גבוהה "שלוש אצבעות", שלוש אצבעות, הרי לפנינו שיעור הגובה המינימלי של כירה, והחצר נחשבת ככירה בפני עצמה. לפיכך "מטמא במגע ובאויר": היא מקבלת טומאה גם במגע וגם דרך אווירה. דבר טמא הנוגע ברצפת החצר מטמא אותה, וכן דבר טמא הנכנס לחלל המוקף בשפה בלא שיגע בכלום. טומאה שנתפסה בחצר מתפשטת גם לכירה, וכן להפך: הגיעה טומאה לכירה, נטמאה החצר עמה.
"פחותה מכן", אם השפה נמוכה מן השיעור הזה, החלל שהיא מקיפה קטן מכדי שיהיה לו משקל הלכתי. חצר כזו אין עליה שם כירה, ואינה מקבלת טומאה בפני עצמה, אף לא במגע. "מטמא במגע ואינו מטמא באויר", אכן היא נטמאת כשהגיעה טומאה לכירה, ומאז היא מטמאה במגע את הנוגע בה, אבל לעולם לא דרך אווירה. והטעם: חצר נמוכה נחשבת כבית יד המחובר לכירה. בתי היד נטמאים עם הכלי שהם משמשים, ומעבירים את אותה טומאה במגע בלבד, לא באוויר.
כיצד מודדים את אוויר החצר
נמצא שחצר ששפתה גבוהה שלוש אצבעות מקבלת טומאה באווירה, כלומר בחלל הפתוח שמצד אחד גובלת בו השפה ומצד שני הדופן החיצונית של הכירה. עד היכן מגיע אותו אוויר? הכירה יושבת במרכז המגש ודפנותיה עולות למעלה מן השפה המקיפה, ולכן הגבול אינו ברור: האם החלל נמדד עד ראש דופן הכירה, או רק עד גובה השפה?
שואלת המשנה: "כיצד משערין אותה?", באיזו דרך מודדים? "רבי ישמעאל" משיב: "נותנת השפוד מלמעלה למטה", מניחים שפוד באלכסון, קצהו העליון על שפת דופן הכירה וקצהו התחתון יורד אל השפה המקיפה את המגש. שפוד הוא סיכת מתכת ארוכה שבה צולים חתיכת בשר גדולה על האש. "וכנגדו מטמא באויר": השטח שמתחת לאותו קו משופע, מצדה הפונה לכירה, נחשב אוויר החצר, ודבר טמא הנכנס לתוכו מטמא את החצר באווירה.
שיטת רבי אליעזר בן יעקב
הדין שנאמר עד כה העביר טומאה בשני הכיוונים: חצר שקיבלה טומאה בפני עצמה גררה עמה את הכירה, וטומאה שפגעה בכירה הגיעה גם לחצר. עתה נשנית דעה חולקת. "רבי אליעזר בן יעקב" סובר: "נטמאת הכירה, נטמאת החצר", משנטמאה הכירה, נטמאה החצר עמה, שהרי החצר אינה אלא טפלה לכירה. אבל "נטמאת החצר", במקום שהטומאה הגיעה לחצר בלבד, אז "לא נטמאת הכירה": הכירה נשארת טהורה, שכן אין היא טפלה לחצרה בשום פנים.