כלים, פרק ו, משנה ג. הפרק הזה עוסק בכירה של עולם המשנה, כירה פשוטה שאינה כלי מעשה ידי אומן אלא אבנים המונחות זו בצד זו, האש בוערת ברווח שביניהן והקדרה נשענת על ראשיהן. המשנה הקודמת לימדה את הכלל שכאשר כמה מערכות אבנים כאלה עומדות זו בצד זו, כל אחת נידונת בפני עצמה, ואין הטומאה שנכנסה לכירה אחת עוברת מאליה לחברתה. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ומיישמת אותו במקרה שבו שתי הכיריים אינן שכנות בלבד אלא שותפות ממש באבן אחת שביניהן.
"שלוש אבנים שעשאן שתי כיריים": שלוש אבנים הועמדו בשורה ונעשו מהן שתי כיריים. נמנה אותן: אבן ראשונה, אבן שנייה, אבן שלישית. אש בוערת בין הראשונה לשנייה וקדרה מונחת על ראשיהן, ואש שנייה בוערת בין השנייה לשלישית וקדרה שנייה מונחת על ראשיהן. האבן האמצעית עושה כאן עבודה כפולה: היא שותפה בכירה שמימינה ושותפה בכירה שמשמאלה.
כשנטמאה אחת האבנים החיצוניות
"נטמאת אחת מן החיצונות": אחת משתי האבנים החיצוניות קיבלה טומאה. דמיינו שרץ מת שנכנס לחלל שבין אותה אבן חיצונה לאבן האמצעית, כלומר לאווירה של אותה כירה. האבן החיצונה השנייה, עם האש שלה והקדרה שלה, לא נגעה בדבר ונשארת טהורה לגמרי.
ומה דין האבן האמצעית, השייכת לשתי הכיריים בעת אחת? כאן המשנה מעבירה קו בתוך האבן עצמה: "האמצעית המשמשת את הטמאה, טמאה; המשמשת את הטהורה, טהורה". הצד שבה המשמש כדופן לכירה שקיבלה את הטומאה, יחד עם האבן החיצונה הטמאה, טמא אף הוא; והצד שבה העובד יחד עם האבן החיצונה שלא נגעה בטומאה נשאר טהור. אבן אחת, והלכה מחלקת אותה: הפנים הפונות אל הטומאה נטמאו, והפנים הפונות אל הכירה הטהורה לא נפגעו.
כשניטלה אחת האבנים החיצוניות
"ניטלה הטהורה, הוחלטה האמצעית לטמאה". אם ניטלה האבן החיצונה הטהורה, הרי הכירה הטהורה חדלה מלהיות. נותר לאבן האמצעית תפקיד אחד בלבד, לשמש דופן לכירה הטמאה, ולפיכך היא נזקקת כולה לצד הזה: האבן כולה טמאה.
"ניטלה הטמאה, הוחלטה האמצעית לטהורה". וכן להיפך. ניטלה האבן החיצונה הטמאה, ובכך בטלה הכירה הטמאה, והאבן האמצעית קשורה עתה כולה לאבן הטהורה בלבד. והיא טהורה לגמרי.
כשנטמאו שתי האבנים החיצוניות
עתה פונה המשנה למקרה שבו נכנסה טומאה לשתי הכיריים, שנפל שרץ בכל אחת מהן: "נטמאו שתי החיצונות". כאן דין האבן האמצעית תלוי בגודלה. "אם היתה האמצעית גדולה, ונותן לזו כדי שפיתה מכאן ולזו כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור". אם האבן האמצעית גדולה, עד שקדרה אחת נשענת על חלק אחד ממנה לצורך הכירה הראשונה וקדרה אחרת נשענת על חלק אחר ממנה לצורך הכירה השנייה, ואילו רצועת האבן שבין שני מקומות השפיתה אינה משמשת לכלום, אין טמאים אלא שני החלקים המשמשים, כל אחד המקום שהקדרה יושבת בו בפועל, ושאר האבן נשאר טהור.
ואבן קטנה דינה אחר: "ואם היתה קטנה, הכל טמא". במקום שהאבן האמצעית אינה מציעה שטח מעבר למה ששתי הקדרות תופסות, לא נותרה שום רצועה פנויה שתיקרא טהורה. כל חלק ממנה עומד בשירות שתי הכיריים הטמאות, ולפיכך האבן טמאה כולה.
כשניטלה האבן האמצעית
שתי הכיריים טמאות, ועכשיו "ניטלה האמצעית": האבן האמצעית הורמה משם, ושתי האבנים החיצוניות הטמאות נשארות עומדות במקומן. פסקה המשנה: "אם יכול לשפות עליה" "יורה גדולה, טמאה". אם הרווח שנפתח עתה בין שתי האבנים הנותרות צר די כך שיורה גדולה יכולה להישען עליהן, הרי כירה כשרה עומדת שם, בנויה משתי אבנים טמאות, וטומאתה נשארת עמה.
"החזירה, טהורה". משהוא מחזיר את האבן האמצעית למקומה שהיתה בו, המערכת כולה טהורה. עקבו אחר סדר המעשים. נטילת האבן ההיא ביטלה את שתי הכיריים הרגילות שעמדו שם, ובמקומן עמדה כירה אחת רחבה במיוחד הנשענת על שתי האבנים החיצוניות. החזרת האבן מפרקת עתה גם את הכירה הרחבה הזאת. שום מבנה מן המבנים שנשאו את הטומאה אינו עומד עוד, וכל המערך מתחיל מחדש כדבר חדש וטהור.
"מירחה בטיט, מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה". אם הוסיף וטח טיט סביב האבנים וחיבר את הכל לקרקע, הרי זו כירה שנבנתה מחדש. כירה כזאת מקבלת טומאה, אך לא מרגע שהוקמה: כדין כל כירה חדשה, צריך להסיקה תחילה, והשיעור הוא היסק כדי לבשל על פניה ביצה. רק לאחר אותו היסק היא כירה לעניין הלכה, וראויה לקבל טומאה מחדש.