כלים, פרק ה, משנה ג. הפרק עוסק בטומאת תנורים וכיריים של חרס, ומשנתנו פונה אל שאלה טבעית שעולה מרגע שכלים אלו נמצאים בשימוש: מה דינן של התוספות השונות שאדם בונה עליהם? שפה בראשם, תיבה קטנה בצידם לשמירת החום, או תא קטן לשמן, לתבלין או לנר. כשנטמאו התנור או הכירה, האם נטמאות עמהם גם התוספות הללו, מפני שהן נחשבות חלק מן התנור או מן הכירה, או שמא הן עומדות בפני עצמן כדברים נפרדים שאינם מושפעים?
עטרת הכירה
המשנה פותחת: "עֲטֶרֶת כִּירָה טְהוֹרָה" (עטרת הכירה טהורה). עטרה היא כעין כתר, וכאן הכוונה לשפה שאדם היה מחבר על גבי הכירה שלו. תכליתה מעשית: היא אוגרת את החום ומכסה שטח שהיה נשאר פתוח. אף על פי כן פוסקת המשנה שהעטרה נשארת טהורה. הטעם הוא שאין זו דרך בנייתה הרגילה של כירה. רוב בני אדם אינם מתקינים בכירתם שפה כזו, ולפיכך גם כשיחיד חיבר אותה לכירה שלו, אין רואים אותה כחלק מן הכלי, ואינה נטמאת עמו.
טירת התנור
לאחר מכן: "טִירַת הַתַּנּוּר" (טירת התנור). המילה טירה מזכירה חצר, וזה בעצם עניינה: שטח קטן ומוקף מחיצות הבנוי בצד התנור, מעין תיבה פתוחה, שבו מניחים את הכיכרות הטריות לאחר שהוציאון מן התנור, כדי שלא יאבדו את חומן במהירות. פסק המשנה: "בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה אַרְבָּעָה טְפָחִים" (בזמן שהיא גבוהה ארבעה טפחים), הרי היא "מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר" (מיטמאה במגע ובאוויר). הטומאה מגיעה אליה בשתי דרכים: בנגיעה בדפנותיה הפנימיות, וגם בכניסה לחלל שהיא מקיפה אף בלא נגיעה כלל.
מה טעם הדבר? הטירה עומדת בצד התנור ומשמשת יחד עמו, ולכן דנה אותה ההלכה בדיני תנור. מצד עצמה אין היא כלי כלל: אין היא אלא שטח פתוח בצד התנור שנקרה שהוקף מחיצות. כדי שתהיה ראויה לקבל טומאה עליה אפוא להיחשב תנור, ותנור של חרס אינו מקבל טומאה אלא מגובה ארבעה טפחים ומעלה. משהגיעה הטירה לגובה זה היא נטמאת בדיוק כשם שנטמא כל תנור חרס אחר. מכאן תוספת המשנה: "פָּחוֹת מִכָּאן טְהוֹרָה" (פחות מכאן טהורה). למטה מארבעה טפחים היא נשארת טהורה, לפי שאין בה השיעור המגדיר תנור.
עד כאן דובר בטירה העומדת בנפרד מן התנור. עתה עוברת המשנה למקרה שבו חוברו השניים: "אִם חֻבְּרָה לוֹ, אֲפִלּוּ עַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים, טְמֵאָה" (אם חוברה לו, אפילו על שלוש אבנים, טמאה). אם נטחה הטירה בטיט אל התנור, היא מקבלת טומאה אף כשגובהה פחות מארבעה טפחים, וכן הדין אפילו כשהיא נסמכת על שלוש אבנים ואינה יושבת על הקרקע ממש, שהחיבור ביניהם חלקי ולא חיבור גמור. מרגע שנתחברה לתנור היא נחשבת חלק מן התנור עצמו, ושוב אין היא צריכה שיעור תנור לעצמה.
בית הפך, בית התבלין ובית הנר
המשנה ממשיכה לבתי קיבול המחוברים לדופן החיצונית של הכירה: "בֵּית הַפָּךְ וּבֵית הַתַּבְלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה" (בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה). הראשון הוא מקום לשמן, שמניחים בו פך כדי שחום הכירה ישמור על השמן חם. השני הוא גומחה לתבלינים, והשלישי מקום לנר. שלושתם מסייעים למבשל: אור נחוץ בשעת המלאכה, והתבלינים ניתנים במאכל לטעם.
ועליהם פוסקת המשנה: "מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בָּאֲוִיר" (מיטמאין במגע ואינן מיטמאין באוויר). הטומאה מגיעה אליהם בנגיעה, אך לא דרך אווירם. וכך הדבר לשני הכיוונים. נגעה טומאה בדופן הפנימית של הכירה ונטמאה הכירה, נמשכים גם בתי הקיבול הללו אחר טומאתה. נכנסה הטומאה לאוויר הכירה בלא נגיעה, נטמאת הכירה בלבד ובתי הקיבול נשארים טהורים. וכן להפך: טומאה שנגעה בתוכו של אחד מבתי הקיבול מטמאה אותו והכירה נטמאת עמו, אבל טומאה שנכנסה לאוויר בית הקיבול בלבד בלא נגיעה משאירה את הכירה בטהרתה ומטמאת את בית הקיבול לבדו.
טעם החילוק
מה שעומד מאחורי פסק זה הוא שמן התורה אין לבתי הקיבול הללו שום שייכות לכירה, ומעיקר הדין לא היו צריכים להימשך אחר טומאתה כלל. שכן אין מעשיהם מעשה כירה: אין להם חלק בבישול המאכל, ואינם משמשים אלא להחזיק מצרכים או לתת אור בשעת הבישול. היותם חלק מן הכירה היא תקנת חכמים, וחכמים צמצמו אותה בכוונה לטומאת מגע בלבד והוציאו ממנה את האוויר.
הטעם לצמצום הגזירה היה כדי שיישאר ניכר אופייה כדין דרבנן. אילו נטמאו בתי הקיבול בכל דרך, היו בני אדם באים לראותם כזהים גמורים לכירה. לפיכך נתנו חכמים לתקנה צורה מובחנת: מחמירים במגע, ואין מחמירים כמותו באוויר. ויש בכך נפקא מינה מעשית של ממש. תרומה וקודשים אינם נשרפים מחמת טומאה אלא כשיש בה תוקף של דין תורה. וכיוון שאין לבתי הקיבול חלק אמיתי בכירה וטומאתם אינה מדאורייתא, תרומה וקודשים שנטמאו דרכם אינם נשרפים, והקולא הקבועה באוויר היא הסימן המונע מן האדם לטעות.
המשנה חותמת שזהו "דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר" (דברי רבי מאיר), וש"רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר" (רבי שמעון מטהר). רבי שמעון סובר שבתי קיבול אלו נשארים טהורים אף כשנטמאה הכירה במגע בדופנה הפנימית. לדעתו לא גזרו חכמים כלל לטמא את בתי הקיבול מחמת טומאת הכירה, ואף לא במגע.