כלים, פרק ד, משנה ג. בתחילת הפרק נחלקו שני מצבים: כלי שלם שנסדק, וגיסטרא, שבר של כלי, שנסדקה אף היא. כלי חרס שלם שנסדק ממשיך לקבל טומאה כל זמן שהוא יכול להחזיק חצי קב גרוגרות. בגיסטרא השיעור מחמיר בהרבה: מרגע שהמשקה מטפטף ויוצא מן הסדק, נגמר עניינה, שהרי שבר שנשבר פעם שנייה אין אדם טורח להמשיך ולהשתמש בו. משנתנו חוזרת לנקודת הפתיחה של כל הדיון ושואלת את השאלה שקודמת לו: כמה צריך כלי להישבר עד שהוא מאבד את שם כלי ונעשה גיסטרא?
המשנה פותחת בשאלה עצמה: "איזהי גיסטרא?" מה נחשב גיסטרא? מאיזה שלב שוב אין רואים את הכלי השבור ככלי רגיל, אלא כשבר בעלמא?
והתשובה: "כל שניטלו אזניה", כל כלי שהוסרו ידותיו. אף שהכלי מחזיק בדיוק כשם שהחזיק לפני שניטלו האוזניים, כבר דינו כשבור, משום שאין אפשרות לטלטלו בנוחות ממקום למקום. ומכאן נלמד גם הלאה: אם נטילת האוזניים לבדה, בשעה שבית הקיבול עצמו שלם לגמרי, מספיקה לתת לכלי דין גיסטרא, קל וחומר שאם נשבר בית הקיבול של הכלי עצמו, הרי זו גיסטרא.
אילו חלקים בכלי שבור מטמאים באוויר
עתה עוברת המשנה לשאלה שנייה. כלי חרס שנשבר, אילו חלקים ממנו עדיין מטמאים באוויר שבתוכם? "היו בה חידודין יוצאין", המדובר בחבית שנשבר חלקה העליון והשאיר חידודים חדים בולטים כלפי מעלה. כשראש החבית מתנפץ, כמעט אין השפה נשברת בצורה חלקה; היא נשארת משוננת, בגבהים שאינם שווים, ובמרווחים שונים בין חוד לחוד.
בחלקה התחתון של החבית אין שאלה: הוא שלם, בלי סדקים ובלי נקבים, ולכן אוכל הנכנס לאווירו נטמא כדרכו. עיקר עיסוקנו הוא באוויר שבין החידודים שלמעלה. שפה זו אינה מישור כלל, וצורתה משתנה ממקום למקום. כיצד דינה?
הדין נחלק לשניים. ראשית: "כל המקבל עמה בזיתים", כל מקום בשפה השבורה שעדיין יכול להחזיק זיתים, כלומר שהמרחק מחוד לחוד קטן דיו עד שזית המונח שם לא יישמט וייפול, דינו "מטמא במגע", כל אוכל הנוגע בחלק זה נטמא, ויותר מכך: "וכנגדו מטמא באוויר", אוכל התלוי בחלל שבין אותם חידודים מקבל טומאה אף בלי לנגוע בהם כלל. ומדוע? משום שמקום כזה עדיין עושה את מלאכתו של חלל החבית. לפיכך חבית טמאה מטמאה שם במגע, ומאחר שהזיתים נשארים בו, גם החלל שהוא מקיף מטמא.
וחלקו השני של הדין הוא תמונת המראה: "וכל שאינו מקבל עמה בזיתים", כל קטע בשפה המשוננת שאינו יכול להחזיק זיתים במקומם, לפי שהמרחק מחוד לשכנו רחב והזית יצנח וייפול, דינו "מטמא במגע" בלבד, שאוכלים הנוגעים בו נטמאים, אבל "ואין כנגדו מטמא באוויר", החלל המוקף באותם חידודים אינו מטמא את הנכנס לתוכו. והטעם, שמקום שאינו יכול לעכב זית חדל לשמש בית קיבול לחבית, ולכן אין חללו מטמא. ואף על פי כן לא נותק לגמרי מן הכלי: בליטה כזו משמשת לחבית כיד, בית אחיזה, והיד מוליכה טומאה לכל הנוגע בה.
חבית שאין להשתמש בה אלא כשהיא מוטה על צידה
אותן הבחנות עצמן נמסרות עתה לשבר שאין להשתמש בו זקוף, ואין דרך אלא להניחו על צידו. "היתה מוטה על צידה", המשנה מציירת את החבית ההרוסה מונחת על דופנה, "כמין קתדרא", מוטה כמין קתדרה, כיסא שגבו ושתי ידיותיו מקיפים אותו וחלקו הקדמי פתוח. דמיינו חבית שעמדה זקופה ואחר כך נשבר חלק מדופנה ונשאר בה פרץ משונן בצד. הדרך היחידה להחזירה לקבל דבר היא להטותה על צידה, כך שהשפה הקרועה פונה עתה כלפי מעלה.
והדין לא נשתנה. "כל המקבל עמה בזיתים", כל קטע בשפה הקרועה שיכול לעכב זיתים מליפול הרי הוא "מטמא במגע", מטמא בנגיעה, וגם "וכנגדו מטמא באוויר", מטמא אף בחלל שהוא מקיף. "וכל שאינו מקבל עמה בזיתים", כל מקום שהמרווח מחוד לחוד רחב מכדי לעכב זית, אין בו אלא "מטמא במגע", נגיעה ממש ולא יותר, ו"אין כנגדו מטמא באוויר", החלל שהוא מקיף אינו מטמא. שכן אותו חלק בשבר החבית שנשאר אינו מחזיק זיתים, ושוב אינו נחשב בית קיבול ואין אווירו מטמא; ועם זאת החידודים שבו משמשים כיד לשאר הכלי, ויד של כלי חרס אכן מוליכה טומאה לכל הנוגע בה.
כלים שנעשו מתחילתם להיסמך
המשנה הראשונה שבפרק זה לימדה שאין הגיסטרא מקבלת טומאה אלא אם כן היא יציבה דיה לעמוד מעצמה, בלי שדבר יסמוך אותה. בסיום המשנה מציינים את המקרים שבהם אין תנאי זה נדרש.
"שולי קורפיות ושולי קוסות הצידוניים", שוליהם המחודדים של כלי קורפיות ושוליהן המחודדים של הכוסות הצידוניות. קורפיות וצידון שמות מקומות הם, והכלים הנעשים בהם מחודדים בתחתיתם ועשויים מתחילה כדי שדבר אחר יחזיק אותם. כלי הקורפי אין לו שוליים שטוחים כלל אלא מחודדים, והוא ננעץ בכן או במחזיק המונע ממנו ליפול. הכוס הצידונית היא מין קדרה שתחתיתה מחודדת, ומעמידים אותה על חצובה מעל האש, והחצובה מחזיקה אותה במקומה בשעה שהאוכל מתבשל.
ובהם פוסקת המשנה: "אף על פי", אף על פי "שאינם יכולים לישב", שאינם יכולים לעמוד "שלא מסומכין", אלא אם כן דבר סומך אותם, הרי הם "טמאין", מקבלים טומאה, "שלכך נעשו מתחילתן", שכן כך בדיוק נעשו מתחילתם. הצורך בסמיכה מבחוץ אינו פגם בכלים כאלה; זו פשוט דרך השימוש שנועדה להם. ולכן אף במצבם הנוכחי כגיסטרא, טומאה יכולה לחול עליהם.
נמצא שהמשנה נותנת בידינו שלושה שיעורים בבת אחת: נטילת האוזניים לבדה מספיקה להוריד כלי שלם לדין גיסטרא; שיירי השבר המשוננים נידונים מקום מקום לפי יכולתם להחזיק זית, ומטמאים במגע בכל אופן אך באוויר רק במקום שהם עדיין בית קיבול; וכלי שנעשה כדי לעמוד בכן נידון לפי התכלית שלשמה נעשה, ולא לפי שאין הוא יכול לעמוד מעצמו.