אנו עוברים למשנה ג'. אף היא עוסקת בכלי זכוכית, אלא שכאן מדובר בגביע זכוכית - כוס שתייה העשויה מזכוכית. נניח שנשבר רוב היקפה של הכוס: הכלי כולו אינו מקבל טומאה, שכן הוא נחשב שבר של כלי ולא כלי.
שבר אחד או שברים אחדים:
המפרשים מציעים להוסיף כאן מילה. אם נשבר שבר אחד רציף - למשל, היקף הכוס שלושה אינטשים, והשבר מודד מקצה לקצה אינטש ושלושה רבעים, שהם רוב ההיקף - פשוט שהכלי טהור. אך נניח שיש בו שלושה שברים הסמוכים זה לזה, וכשמודדים מקצהו של השבר האחד עד קצהו של האחרון הם מכסים את רוב ההיקף - אף הוא טהור ואינו מקבל טומאה, משום שזהו כלי שבור. לדעת התנא קמא אין נפקא מינה בכך שהכלי עדיין יכול להחזיק מקצת מן המים, שהרי אין הם זולגים החוצה דרך שלושת הסדקים הנפרדים.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון חריג כאן. במשניות רבות עקבנו אחריו ומצאנו שבמחלוקות שונות הוא נוקט בעמדה המקלה, וכאן מתגלה שאף הוא יכול להחמיר. לדעתו, רק אם רוב המים נשפכים החוצה - אז ורק אז הכלי טהור, אינו מקבל טומאה ונחשב שבור. אך אם יש בו שלושה שברים אלה והוא עדיין מחזיק מעט מים ואינו מאפשר לרוב המים שבכלי להישפך החוצה, הוא נשאר טמא, כלומר מקבל טומאה. זו גישתם של רוב הראשונים; לרמב"ם גישה שונה, ואנו הלכנו אחר מה שנראה כדעת רוב הראשונים בהבנת חלק זה של המשנה בעניין הזכוכית השבורה.
כוס שניקבה ותוקנה:
נניח שנוצר נקב בכוס הזכוכית, ובעליה תיקן אותה. המילה "ועשאה" אינה במשמעות עשייה, אלא במשמעות תיקון וסידור. הוא סתם את הנקב שבזכוכית - "בין בבעץ בין בזפת", בין בעופרת ובין בעטרן - ובכל זאת הכלי טהור. סתימת נקב בזכוכית בכל חומר שהוא אינה מספקת כדי להשיב לכלי את מעמדו, והזכוכית עדיין נחשבת שבורה. הטעם, לפחות לדעת התנא קמא: הבעץ והזפת אינם נדבקים היטב לזכוכית, ולפיכך הכלי עדיין נחשב שבור ואינו מקבל טומאה.
דעת רבי יוסי:
"בבעץ - טמא" - סתם את הנקב בעופרת: זוהי סתימה יעילה ואטימה מועילה, ולפיכך נחשב הכלי כמי שהוחזר להיות כלי זכוכית מתפקד, והוא מקבל טומאה.
"ובזפת - טהור" - סתם את הנקב בעטרן: אין זה נחשב חומר אוטם, ולפיכך הזכוכית עדיין נחשבת שבורה, והכלי אינו מקבל טומאה.
רבי יוסי לשיטתו:
רבים אומרים שרבי יוסי במשנתנו - המשנה הלפני אחרונה בכל המסכת - הולך לשיטתו כבר בפרק ג' משנה ז'. שם שנינו: "קומקום שניקב ועשאו בזפת" - קומקום העשוי מכלי חרס שניקב, ונקבו נסתם בזפת, בעטרן - ועל כך אמרה המשנה: "רבי יוסי מטהר". ומדוע? "שאינו יכול לקבל את החמין מקיצונן". כלי חרס שלם יכול להכיל מים חמים מאוד, והקומקום הרי משמש למים חמים; ואם סתם את נקבו בעטרן בלבד, יימס העטרן מחום התוכן שבכלי, ואין זה קומקום מתפקד.
ביאור הגר"א:
כך, אומר הגר"א, הוא היסוד לדעת רבי יוסי כאן במשנה ג' של פרק ל': כוס זכוכית מיועדת להכיל תה חם, ואם סתמוה בזפת - לא תעמוד הזפת בפני חומו של התה, אלא תימס ותימס אל תוך התה עצמו, ומי ירצה לטעום תה כזה? לפיכך אומר רבי יוסי שההלכה היא שהסותם בזפת - טהור. הבעץ, לעומת זאת, העופרת, עומדת בפני החום ואינה נמסה מחמת תה חם או כל דבר אחר; ולכן אם נסתם הנקב בבעץ - הכלי מקבל טומאה, ואם נסתם בזפת - טהור ואינו מקבל טומאה.
בכך סיימנו את משנה ג' של פרק ל'.