כלים, פרק ג, משנה ג. הפרק הזה עוסק בשיעור הנקב שבו כלי חרס חדל להיחשב כלי. משנתנו מתקדמת שלב נוסף: מה דינו של כלי כזה לאחר שסתמו את נקבו והחזירוהו לשימוש? מסתבר שהתשובה תלויה במה שניקב מתחילה. דין אחד לכלי שלם שניקב ונסתם, ודין אחר לשבר של כלי שהיה ראוי לשימוש, ניקב ונסתם.
חבית שניקבה, נסתמה ולאחר מכן נשברה
המשנה פותחת ב"חבית שניקבה": חבית חרס שנעשה בה נקב בשיעור המוציא אותה מכלל כלי. באותו רגע היא טהורה, אינה יכולה לקבל טומאה, שהרי מבחינה הלכתית אין היא כלי עוד.
ואז, "ועשׂאה בזפת": הבעלים סתם את הנקב בזפת. הסתימה מחזירה לחבית את יכולתה להחזיק את תכולתה, ומעתה היא כלי שוב, וחוזרת להיות ראויה לקבל טומאה.
וכאן בא המקרה: "ונשברה", החבית המתוקנת נשברה לשברים רבים, וביניהם אותו שבר שעליו סתימת הזפת. מה דינו של אותו שבר?
המשנה פוסקת: "אם יש במקום הזפת מחזיק רביעית, טמאה". אם השבר שנושא את הזפת מחזיק רביעית של נוזל (בערך שלוש אונקיות במידותינו), אותו שבר ראוי לקבל טומאה.
ומיד הטעם: "מפני שלא בטל שם כלי מעליה", שם "כלי" לא הוסר ממנה מעולם. בכל אותו זמן שהנקב הותיר אותה טהורה, כל מי שהביט בה עדיין קרא לחפץ הזה חבית; בתפיסתם של הבעלים והמשתמשים בה נשארה אותו חפץ עצמו כל העת. פטירתה מטומאה נבעה ממה שכבר לא היתה יכולה לעשות, לא ממה שהיתה. לפיכך ברגע שהזפת סתמה את הנקב, חזרה להיות חבית לכל דבר.
וכיוון שהחבית הסתומה היתה חבית מלאה שוב, כאשר נשברה לאחר מכן נידונים שבריה בדיוק כשברי כל חבית שלמה שנשברה: כל שבר ראוי לטומאה אם הוא מחזיק רביעית. השבר שבו נמצאת סתימת הזפת אינו נחות מן האחרים. אם הוא מחזיק רביעית, הוא מקבל טומאה.
שבר חרס שניקב ונסתם
חלקה השני של המשנה עובר לחפץ מסוג אחר לגמרי. כאן אין מדובר בחבית שלמה, אלא בשבר חרס שנותר וניצל מכלי שכבר נשבר.
"חרס שניקב": אותו שבר עצמו ניקב, נקב שהנוזל יוצא בו, ובאותו נקב נטהר השבר. "ועשׂהו בזפת", מרח הבעלים זפת על הנקב וסתמו. אלא שכאן הדין הפוך: "טהור". והמשנה מדגישה: "אף על פי שמחזיק רביעית", כלומר גם כשהשבר הסתום יכול להחזיק רביעית של נוזל, אין הטומאה נאחזת בו.
מדוע? "מפני שבטל שם כלי מעליו", שם "כלי" הוסר מן החפץ הזה כבר בשעה שהכלי המקורי נשבר. מאותה שבירה ואילך לא זכה מעולם לשוב ולהיקרא "חבית", אף לא בזמן שקדם להיווצרות נקבו שלו. אמנם כל עוד היה שלם היה יכול לקבל טומאה, שהרי החזיק שיעור נוזל חשוב; אך שוב לא קרא לו אדם חבית. שמו מעתה גיסטרא, שבר חרס הראוי לשימוש. וגיסטרא שניקבה, אף שסתמוה אחר כך, נשארת פחותה מכדי להיות בת קבלת טומאה כלל.
ההבחנה
נמצא שהמשנה מבחינה בין שני מצבים. חבית שניקבה ונסתמה חוזרת לשמה ולמעמדה כחבית, ולפיכך כשנשברה אחר כך, השבר המזופת נידון כשאר השברים. לעומתה גיסטרא, שבר שכבר נפרד מכלי אמו, אין לה שם משל עצמה שתחזור אליו. משניקבה, רואים אותה כחסרת שימוש לחלוטין, מן הדברים שאדם פשוט משליך. הסתימה אינה מועילה לה: היא בטלה, ואינה יכולה לחזור עוד לתורת כלי ולא לכלל קבלת טומאה.