אנו עוברים למשנה ג', העוסקת במצב דומה: חוטים ארוכים המחוברים לחפץ, והשאלה עד כמה לאורך החוט נחשב הדבר חיבור לחפץ - כך שאם החפץ מקבל טומאה, אף החוט נטמא עמו. הפעם מדובר במשקולת עופרת, שהיא מתכת המקבלת טומאה, המשמשת כמשקולת של פלס.
המכשיר ותפקידו:
הבנאים משתמשים במשקולת זו כדי לקבוע אם הקירות שבנו ישרים: הם תולים את משקולת העופרת בחוט, משלשלים אותה כלפי מטה, ומתוך כך יודעים אם הקיר ישר אם לאו. מכשיר זה - החוט הארוך ומשקל העופרת שבקצהו התחתון - נקרא בעברית אנך: משקולת העשויה בדרך כלל עופרת או מתכת כבדה אחרת, וחוט המחובר אליה.
המשנה מבררת עד איזו נקודה לאורך החוט, במרחק מן המשקולת, מקבל החוט טומאה. חוט כשלעצמו אינו מקבל טומאה כלל; אך משעה שהוא מחובר למשקולת מתכת המקבלת טומאה, הרי כל המחובר לטמא - טמא, והחוט נעשה טמא.
שיעורי החיבור לפי סוגי האומנויות:
הדבר תלוי בסוג משקולת החוט, באנך שבו משתמשים ובמלאכה שלשמה הוא משמש:
"חוט המשקולת" - החוט הרגיל והממוצע, שהוא סטנדרט שנעשה עבור הדיוטות ולא עבור נגרים מקצועיים הבונים בניינים: שנים עשר טפחים לאורך החוט נחשבים מחוברים למשקולת.
"של חרשין" - הנגרים המקצועיים נזקקים לחוט ארוך יותר, שכן הם בונים בניינים גבוהים יותר או מכשירים גבוהים יותר: שמונה עשרה טפחים מן המשקולת ומעלה מקבלים טומאה, כלומר נחשבים מחוברים לה, ואם המשקולת טמאה - טמאים אף הם.
"של בניין" - האנך של הבנאי הבונה בתים בני שלוש קומות ומגדלים: חמישים אמה לאורך החוט נחשבות מחוברות למשקולת.
"יותר מכאן... אף על פי שרוצה לקיים - טהור":
נניח שהמשקולת הרגילה ארוכה משנים עשר טפחים, או שחוט המשקולת של הנגר ארוך משמונה עשר טפחים, או שחוטו של הבנאי ארוך מחמישים אמה מן המשקולת - "יותר מכאן". ואף "אם רוצה לקיים", כלומר אפילו אם רצונו באורך כזה והוא מבקש שיהיה ארוך מן הסטנדרט הרגיל - אף על פי כן טהור.
אותו חלק החורג מן הגבולות שנקבעו - שנים עשר הטפחים במשקולת הרגילה, שמונה עשר בשל חרשין וחמישים אמה בשל בניין - טהור. ולא זו בלבד שאין זה חיבור, ושאם נטמאה משקולת המתכת אין החוט הנוסף שמחוץ לתחום נטמא עמה, אלא שאינו מקבל טומאה כלל: זהו חוט סתם, וחוט אינו מקבל טומאה.
"של סיידין ושל ציירין - כל שהוא":
החוט המשמש למשקולת של אותם אנשים המטייחים את הבניינים, וכן של הציירין המציירים ומשרטטים תמונות על צדי הבניינים - אף הם נזקקים למכשיר זה, ובהם השיעור הוא כל שהוא: אפילו חוט ארוך ביותר עדיין נחשב חיבור למשקולת.
התפארת ישראל מבאר את הטעם: האדריכלים והנגרים, בשעה שהם בודקים את הקיר במכשיר האנך כדי לראות אם הוא ישר, אינם בודקים את הקיר כולו אלא רק את אותו חלק שזה עתה סיימו לעבוד עליו, ולפיכך יש גבול לאורך החוט הנחשב מחובר למשקולת. אולם הסיידים והציירים נדרשים להתמודד עם התמונה הגדולה כולה: עליהם לוודא שכל קירו של בניין בן ארבעים קומות ישר, שהטיח נעשה כראוי ושהתמונות מצוירות כראוי. לפיכך אין שיעור קבוע, והכול תלוי בגובה הכותל.
ובכך סיימנו את משנה ג' של פרק כ"ט.