כלים פרק כ"ח, משנה ג': טומאת האספלנית והמלוגמא

כלים, פרק כ"ח, משנה ג'. הפרק שלנו עוסק בחתיכות של בגד ושל עור ובשאלה מתי חתיכה כזו נחשבת עדיין כלי הראוי לשימוש, שמקבל טומאה, ומתי כבר התקלקלה ובטלה מתורת שימוש, ושוב אינה מקבלת טומאה ונשארת טהורה. המשנה הזאת מיישמת את השאלה על תחבושות, ומביאה שני סוגים שונים.

הראשון הוא אספלנית, רטייה שמורחים עליה חומרים שמנוניים: שמן, חמאה, שעווה וכיוצא בהם. השני הוא מלוגמא, רטייה שמורחים עליה בלילה של קמח ותאנים, שאין בה שמנונית כלל. ההבדל בין שני החומרים, וההבדל בין שני המשטחים שעליהם הם נמרחים, הם שיקבעו את ההלכה.

הרטייה השמנונית

פותחת המשנה: "העושה אספלנית, בין בבגד בין בעור, טהורה", כלומר, מי שעושה רטייה שמנונית, בין על בגד ובין על עור, הרי היא טהורה. הטעם פשוט: המשחה השמנונית נבלעת במשטח ומכתימה אותו. כל מה שחתיכת הבגד או העור הזאת שימשה בו קודם, שוב אינה ראויה לשום דבר אחר. מכיוון שאינה יכולה עוד לשמש לשום תכלית, אינה נחשבת כלי כלל, ודבר שאינו כלי אינו מקבל טומאה. וכך הדין בבגד ובעור בשווה, שהרי השמנונית מקלקלת את שניהם.

רטיית הקמח והתאנים

ובסוג השני פוסקת המשנה: "מלוגמא בבגד, טהורה, ובעור, טמאה". כאן נחלקים שני המשטחים. אם נמרחה בלילת הקמח והתאנים על בגד, החתיכה טהורה, שהרי בלילה כזו נדבקת באריג לצמיתות ומשאירה את הבגד בלתי ראוי לכל שימוש נוסף; הבגד גמור מתורת כלי. אבל אם נמרחה הבלילה על עור, החתיכה נשארת ראויה לקבל טומאה, שכן העור אינו בולע אותה. הבלילה נפרדת מפני העור החלקים, והעור נשאר טוב כשהיה, ולפיכך שומר על מעמדו כחפץ הראוי לשימוש, שיכול להיטמא.

שיטת רבן שמעון בן גמליאל

על המקרה של בלילה שנמרחה על בגד נשנית דעה שנייה. רבן שמעון בן גמליאל סובר "אף בבגד טמאה", כלומר, גם בגד שנעשה בו כך נשאר בר קבלת טומאה, והוא מצרף את טעמו בשלוש מילים, "מפני שהיא ננערת", שהתערובת מתנערת ונושרת. כוונתו היא שבלילה של קמח ותאנים סופה להתייבש על האריג; ומשהתייבשה היא מתפוררת, ונעירה אחת מספיקה להסירה, והבגד חוזר להיות נקי וראוי לשימוש לגמרי. בגד שלא התקלקל באמת מעולם לא איבד את מעמדו כחפץ שימוש, ולכן הוא ממשיך לקבל טומאה ככל בגד אחר.

נמצא שהמשנה הקצרה הזאת סובבת על עיקרון אחד וברור: הטומאה נתפסת במה שעדיין ראוי לשימוש. השמנונית מכלה גם את הבגד וגם את העור; בלילת קמח יבשה, לדעה הראשונה, מכלה את הבגד אך לא את העור, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שבלילה שאפשר פשוט לנער אותה לא כילתה כלום.