כלים, פרק כ"ז, משנה ג. המשנה כאן ממשיכה לעסוק בשיעורים המינימליים שצריך שיהיה בפיסת חומר כדי שתהיה ראויה לקבל טומאה. לכל סוג חומר יש שיעור משלו: בגד (אריג) שיעורו שלושה על שלושה טפחים, שק שיעורו ארבעה על ארבעה, עור שיעורו חמישה על חמישה, ומפץ (מחצלת גסה של קנים או כיוצא בהם) שיעורו שישה על שישה. משנתנו שואלת שאלה חדשה: מה הדין כאשר אדם מייצר פיסת חומר אחת על ידי חיבור שני סוגי חומר שונים, כך שאף אחד מהם לבדו אינו מגיע לשיעור שלו, אבל יחד הם משלימים את המידה הנדרשת?
המקרים שנשארים טהורים
שלושה מצבים פותחים את המשנה. הראשון, "העושה שנַיים מן הבגד": אדם עושה ריבוע של שלושה על שלושה טפחים, שהוא שיעור הבגד, אלא ששני טפחים בלבד הם בגד ממש, ואת הטפח החסר הוא משלים "מן השק", מבד השק. השני, "שלושה מן השק": הוא רוצה ארבעה על ארבעה כשיעור השק, בידו שלושה טפחים של שק, ואת הטפח האחרון הוא לוקח "מן העור". השלישי, "ארבעה מן העור": שיעור העור הוא חמישה על חמישה, בידו ארבעה טפחים של עור, והוא משלים את הפיסה בטפח אחד "מן המפץ", מן המחצלת.
בשלושת המקרים האלה הדין הוא טהור. הפיסה המחוברת אינה מקבלת טומאה כלל. הטעם הוא שבכל אחד מהמקרים החומר שנוסף הוא החומר החלש והפחות מקבל טומאה, וחומר קל אינו יכול להשלים את שיעורו של חומר החמור ממנו. כשמודדים שיעור של בגד, השלושה על שלושה צריכים להתמלא בבגד עצמו, וטפח של שק אינו מצטרף אליהם. וכן שק המושלם בעור, ועור המושלם במפץ. החומר הפחוּת נחשב כאילו אינו קיים, והנשאר אינו מגיע למידה הנדרשת.
המקרים שראויים לקבל טומאה
עכשיו המשנה הופכת את הצירופים. "חמישה מן המפץ": שיעור המפץ הוא שישה על שישה, וכאן חמישה מן הטפחים הם מפץ והטפח האחרון בא "מן העור". אחר כך, "ארבעה מן העור": העור צריך חמישה על חמישה, ארבעה טפחים מהם עור, והפיסה מושלמת בטפח "מן השק". ולבסוף, "שלושה מן השק": השק צריך ארבעה על ארבעה, שלושה טפחים הם שק, והטפח שנותר הוא "מן הבגד", מן האריג.
בשלושת המקרים האלה הדין הוא טמא. הפיסה אכן ראויה לקבל טומאה. כאן חומר הבסיס נמצא כמעט בכל שיעורו, חסר לו טפח אחד, ומה שמשלים אותו הוא חומר חמור יותר וראוי יותר לקבל טומאה מן הבסיס. מכיוון שהתוספת חשובה יותר, החיבור שלה נחשב חיבור אמיתי בין שני החומרים, והשיעור נחשב מלא.
הכלל הגדול
לאחר שהעמידה את ששת המקרים, המשנה מנסחת אותם בכלל אחד ופותחת במילים "זה הכלל", זהו העיקרון הקובע. כל דבר שחובר, אם הוא מן הסוג שנקרא "החמור ממנו", כלומר חמור יותר ומקבל טומאה בקלות רבה יותר מן החומר שאליו חובר, הרי משהשלימו השניים יחד את המידה הנדרשת בחומר הבסיס, הפיסה שנוצרה מקבלת טומאה. ואם הדבר המחובר הוא "הקל ממנו", קל יותר ופחות מקבל טומאה מן הבסיס, הפיסה נשארת טהורה.
לימודה של המשנה הוא שחומר קל אינו יכול לעולם להצטרף כדי להשלים את שיעורו של חומר שלמעלה ממנו. במקרה כזה אנו רואים את התוספת כאילו אינה, ומאחר שהמידה חסרה, אין לחפץ שום דרך לקבל טומאה. רק תוספת מחומר חמור יותר נחשבת, ואז הפיסה שלמה וראויה לקבל טומאה ככל כלי אחר מסוגה.