כלים, פרק כ"ו, משנה ג'. הפרק הזה עוסק בחפצים העשויים עור, ובודק אחד אחד אילו מהם נחשבים כלים המקבלים טומאה ואילו לא. הכלל שקובע הוא אם החפץ משמש כבית קיבול, כלומר מחזיק ומכיל משהו בתוכו, או שהוא רק כיסוי שמגן על הגוף. משנתנו עוברת על רשימה של כלי עור שפועלים לובשים, ופוסקת בכל אחד ואחד.
המשנה פותחת: "כף של לוקטי קוצים, טהורה". בתקופת המשנה, פועל שעסק בענפי קוצים היה קושר על כף ידו רפידת עור, כדי שעורו לא ייקרע וייגרד. מכיוון שכל תפקידה של אותה רפידה הוא להגן על היד, והיא אינה עשויה כדי להחזיק דבר בתוכה, אין היא נחשבת בית קיבול, ולפיכך אינה מקבלת טומאה.
"הזון והברכיאר, טמאין". הזון הוא חגורת עור, והברכיאר הוא מגן עור לברך. שניהם מקבלים טומאה, מפני שבכל אחד מהם יש חלל שמחזיק משהו. החגורה נעשית עם כיס שאפשר להניח בו מעות, ובמגן הברך יש חלל בחלקו העליון שמילאו אותו במוך, כדי שיישב על הברך בנוחות. ומכיוון שיש מקום שמקבל, הרי לפנינו כלי.
הרשימה נמשכת בשרוולים: "והשרוולים, טמאים". הפועל היה מעלה שרוולי עור כאלה על שרוולי בגדו, כדי שהחומר שבו עסק לא יקלקל את הבגד שמתחת. שרוול כזה פתוח משני קצותיו ואינו מקיף דבר, ולכן מדאורייתא אין בו בית קיבול ולא היה צריך לקבל טומאה כלל. ובכל זאת קבעו חכמים שהוא מקבל טומאה, מפני שכל הרואה אותו סובר שהוא כלי ממש.
"והפרקלימין, טהורין". אלו סרטי ראש שאדם קושר סביב מצחו. הם טהורים, שהרי אין בהם בית קיבול כלל.
מכאן פונה המשנה לכפפות ומטהרת את כל הסוג: "וכל בית אצבעות, טהורות". הפסק הזה עשוי להישמע תמוה, שהרי בכפפה יש בבירור חלל פנימי שהאצבעות והיד נכנסות לתוכו. אלא שאותו חלל לא נעשה מעולם כדי לאגור בו דבר, והוא אינו אלא הצורה שהעור חייב לקבל כדי לעטוף את היד. לפיכך דין הכפפה כדין כל פיסת עור פשוטה, שאין בה בית קיבול והיא נשארת מחוץ לטומאה.
ולזה יש יוצא מן הכלל אחד: "חוץ משל קייצין, מפני שהיא מקבלת את האוג", חוץ מבית האצבעות של מלקטי הפירות, מפני שהיא מחזיקה את האוג, הוא פרי הסומק. פועל שיצא ללקט פירות היה נתקל בשיחי אוג בדרכו, קוטף מן הגרגרים ואוגר אותם בתוך הכפפה. כפפה כזו משמשת באמת כבית קיבול במידה מסוימת, ולכן היא מקבלת טומאה.
ולסיום דנה המשנה במה שקורה כאשר כפפה כזו נפגמה: "נקרעה". השיעור שהיא נותנת הוא אם הכפפה עדיין מתפקדת כמקום שמחזיק את הגרגרים: "אם אינה מקבלת" את "רוב האוג", כלומר את רוב הסומק שהחזיקה קודם, הרי "טהורה". קרע בשיעור כזה שולל מן הכפפה את התפקיד היחיד שעשה אותה בית קיבול, ומשנסתלק אותו תפקיד, נסתלקה עמו גם קבלת הטומאה.
כשעוברים על הרשימה כולה, מתגלה שיעור אחד עקבי. עור שמגן על הגוף, בין על היד, בין על המצח ובין על השרוול, נשאר מחוץ לגדר של כלי; ועור שנעשה כדי לקבל ולהחזיק, בין מעות בחגורה, בין מוך במגן הברך ובין גרגרי אוג בכפפת המלקט, נכנס לגדר הזה. וברגע שאבד תפקיד ההחזקה, כמו בכפפה הקרועה, פורח עמו גם דין הטומאה.