TheWholeTorah.aiBeta

כלים פרק כ"ה, משנה ג': כלי שבסיסו חלול

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

כלים, פרק כ"ה, משנה ג'. הפרק כולו בנוי סביב דין אחוריים ותוך, ההבחנה שקבעו חכמים בין צדו החיצון של הכלי לבין חלקו הפנימי. משנתנו שואלת על כלי שבסיסו חלול, כך שכשהופכים אותו יכול הבסיס עצמו לשמש כבית קיבול קטן. האם אותו בסיס נחשב חלק מאחורי הכלי, או שעצם היכולת שלו לקבל דבר מקנה לו דין של תוך?

ראשית ההנחה שבבסיס הדברים. חכמים גזרו שמשקה טמא הנוגע בתוכו של כלי מטמא את הכלי כולו, מתוכו ומאחוריו. אבל אם נגע המשקה באחוריים בלבד, נשארת הטומאה במקום שאליו הגיעה: האחוריים טמאים והתוך נשאר טהור. שאלתנו נוגעת בחלק שהוא באמת אחוריו של הכלי, ואף על פי כן לפעמים מגלגלים אותו לשימוש כתוך.

הכלים שבמשנה

המשנה מונה קבוצת כלים: "מדות יין ושמן", כלי המידה המדורגים שבהם מוכרים יין ושמן; הזומליסטרא, כלי כפול שבקצהו האחד כף ובקצהו האחר מזלג; "ומסננת של חרדל", המשמרת שדרכה מסננים את החרדל; ו"משמרת של יין", בד הסינון של היין. על כל אלה פוסקת המשנה "יש להן אחוריים ותוך": לכל אחד מהם יש צד חיצון וצד פנימי.

ואיזה חלק נחשב התוך, הצד הפנימי? כל חלל שהכלי נעשה כדי לפעול בו את מלאכתו. כל שאר המשטחים, ובכללם הבסיס החלול, שייכים לאחוריים, לצד החיצון. אמנם אדם עשוי מדי פעם להפוך את הכלי ולהשתמש בחלל שבבסיסו כבית קיבול, אך שימוש כזה אינו רגיל, ושימוש שאינו רגיל אינו מקנה למשטח מעמד של תוך. לפיכך נשאר הבסיס בסיווגו הרגיל כחלק מן האחוריים. כך פוסק רבי מאיר: דברי רבי מאיר.

רבי יהודה חולק

"רבי יהודה אומר: אין להן." רבי יהודה סובר שכלים אלה אינם בכלל דין אחוריים ותוך כלל. לדעתו הבסיס כאן כמעט לעולם אינו משמש כבית קיבול; פשוט אין דרכנו להפוך כלים אלה ולהשתמש בהם כך. וכיוון שאין לבסיס תפקיד עצמאי, אין הכלי מתחלק לשני אזורים. זהו כלי אחד שכל חלקיו משמשים לתפקיד אחד. ממילא, אם נגע משקה טמא בכלי בכל מקום שיהיה, נטמא הכלי כולו, שהרי אין כאן "אחוריים" נפרדים שטומאתם תוכל להישאר במקומה.

עמדת האמצע של רבי שמעון

"רבי שמעון אומר: יש להן." רבי שמעון פוסק שכלים אלה כן נמצאים בכלל דין אחוריים ותוך, אבל באופן חלקי בלבד. לגבי אוכל המונח בתוך הכלי ההבחנה עומדת בתוקפה: "נטמאו מאחוריהן, מה שבתוכן טהור." אם קיבלו האחוריים, כלומר אותו בסיס, טומאה ממשקה טמא, האוכל שיושב בכלי נשאר טהור. התוך נחשב כמי שלא נגעה בו טומאה, לכל הפחות לעניין מה שבתוכו.

הכלי עצמו, לעומת זאת, אינו מתחלק. משנגע המשקה הטמא באחוריים, נטמא הכלי כולו, ובכללו תוכו, "וצריך להטביל," ועליו להיטבל במקווה כדי להיטהר.

התוצאה היא איזון מדוקדק. במקום שהכלי הוא יחידה אחת שאין בה תוך אמיתי, אין לקולת אחוריים ותוך במה להיתלות, וטומאה שנגעה בחלק כלשהו ממנו פושטת בכולו. במקום שיש לכלי תוך ממשי, יש מצבים שבהם התוך ניצל כשהאחוריים נטמאו. רבי שמעון מפעיל את הקולה הזאת כאן בצורה מוגבלת: האוכל שבתוך הכלי נשאר טהור, ואילו הכלי עצמו נטמא וטעון טבילה.