כלים, פרק כ"ב, משנה ג'. כמה משניות רצופות בפרק זה מפנות את תשומת לבנו אל ספסלים, כיסאות ושרפרפים של עץ. הכלל הרגיל הוא שכלי עץ מקבל טומאה רק כשיש בו בית קיבול, כלי שמחזיק דבר בתוכו. והרי הכלים שלפנינו הם בעיקרם משטחים שטוחים, בלא חלל כלל. ואף על פי כן הם מיטמאים, מכוח קטגוריה אחרת לגמרי: טומאת מדרס, הטומאה החלה על דבר שנעשה כדי שאדם ישב עליו, ישכב עליו או יסמוך עליו את משקל גופו. מושב הוא מושב, גם כשאין בו חלל.
המשנה שלנו עוסקת במושב שגובהו בא מלוחות רחבים המשמשים לו רגליים, ומגביהים את המשטח לגובה נוח לישיבה. השאלה היא מה דינו כאשר מסירים את התומכים הללו בזה אחר זה.
"סַפְסָל שֶׁנִּטַּל אֶחָד מֵרָאשָׁיו, טָהוֹר": ספסל שניטל אחד מן הלוחות התומכים בו, טהור. משאבד את התמיכה הזאת אין אפשרות לשבת עליו, ומושב שאי אפשר להשתמש בו לישיבה שוב אינו מושב.
"נִטַּל הַשֵּׁנִי, טָהוֹר": ואם ניטל גם הלוח הנותר, הספסל נשאר טהור. כל שנשאר הוא קרש המונח שטוח על הקרקע, והיושב עליו אינו מרוויח דבר מעל מה שהיה מרוויח בישיבה על הארץ עצמה. הואיל ואינו משמש למושב כלל, אין לו תורת מושב.
"אִם יֶשׁ בּוֹ גֹּבַהּ טֶפַח, טָמֵא": אבל אם בקרש שנשאר יש עובי טפח, הוא מקבל טומאה. עץ בעובי כזה מרים את האדם מעל פני הקרקע, ואין הישיבה עליו כישיבה על הרצפה. אנשים ישתמשו בו בלי היסוס, ולפיכך נשמר בו שימוש אמיתי של מושב.
"עַרְפְּרָף שֶׁנִּטַּל אֶחָד מֵרָאשָׁיו": שרפרף שניטלה אחת מרגליו, עדיין מיטמא, שהרי אדם יכול לסמוך את רגליו על הצד המורם. תאר לעצמך את השרפרף כשני תומכים ולוח מונח עליהם. כשאחד התומכים נשמט, הלוח נוטה על צדו וכל הכלי מקבל צורת משולש. אדם עדיין יכול להשעין את משקלו על הקצה הגבוה ולהשתמש בו שימוש ממשי, ולכן נשמר בו דין דבר שנעשה לסמוך עליו.
"וְכֵן הַכִּסֵּא שֶׁלִּפְנֵי קַתֶּדְרָא": אותו דין ממש נאמר במושב הנמוך שמעמידים לפני הקתדרא. הקתדרא היא הכיסא שנשים היו יושבות עליו בנסיעתן בעגלה, והשרפרף הקטן שהיה לפניה שימש להן לדרוך ולעלות אל מקומן. הלכתו כהלכת השרפרף בדיוק: אף שחסרה אחת מרגליו, הוא עדיין נושא את משקלו של אדם, ולפיכך נשאר ראוי לקבל טומאה.
הכלל העובר בכל המשנה פשוט ואנושי מאוד: הקובע אינו הצורה שנעשה בה הכלי מתחילתו, אלא אם אדם עדיין ישתמש בו למעשה לישיבה או לעמידה עליו. כל זמן שהוא נותן סמיכה אמיתית, יש בו תורת מושב. ברגע שאינו נותן יותר ממה שנותנת הרצפה שתחתיו, הרי הוא חתיכת עץ בעלמא.