כלים, פרק כ"א, משנה ג. הפרק שלנו בוחן שאלה מעשית שעולה בלי הרף אצל כלי עבודה: אדם נוגע בחלק אחד של כלי, וחלקו האחר טמא, האם הטומאה עוברת אליו? כלי הוא לעתים קרובות הרכבה של כמה חלקים, והמשנה מלמדת אותנו להבחין בין חלק שהוא באמת אחד מרכיבי הכלי ובין חלק שרק מונח לצדו, מוחזק במקומו ברפיון כל זמן שהמלאכה נעשית. משנתנו מיישמת את ההבחנה הזאת על מגירה של נגר, על מכבש, על מקדח, על קשת ועל מצודה.
המגירה וידיה
הכלי שבו מדובר הוא המגירה, מסור קשת. חלקו החותך הוא סכין ארוכה, והאומן אוחז בה בשתי ידיו, יד אחת בכל קצה, ומוליך את הסכין הלוך וחזור בתוך העץ.
פותחת המשנה: "הנוגע ביד מגירה מכאן ומכאן, טמא". אם סכין המגירה טמאה ואדם אוחז בידות הקבועות בשני קצותיה, נטמא. הידות הללו אינן אביזרים המונחים בסמוך לסכין; הן חלק מן הכלי עצמו, המקום שבו אדם אמור לאחוז בו. הנוגע בהן כנוגע במגירה.
החלקים המחוברים ברפיון בלבד
לאחר מכן מונה המשנה חלקים באותה מגירה עצמה, וכן בכלים אחרים, שבהם הדין שונה: "בחוט ובמשיחה, באמה ובסניפין, במכבש של חרש ובקשתנית, טהור".
- החוט והמשיחה: החוט או הרצועה הקשורים לאורך חלקה העליון של המגירה, והם המותחים את כל השלד.
- האמה: מוט העץ העובר לאורך המגירה ומגשר בין שני קצותיה.
- הסניפין: חתיכת העץ שבה מסובבים ומהדקים את אותו חוט, כדי שהסכין תימתח.
- מכבש של חרש: מכבש הנגר. היו מניחים קרש בין לוחותיו ומסובבים את הבורג כלפי מטה, וכך נלחץ הקרש ומתיישר. כאן אדם נוגע בלוחות המכבש בשעה שהבורג עצמו טמא.
- קשתנית: מקדח קדום, אביו של המקדח שלנו. להב או שן מורכבים בתוך ידית, והאומן מסובב את הידית הכפופה סביב, והשן קודחת נקב.
בכל אחד מן המקרים האלה הנוגע בחלקים הללו נשאר טהור, אף שמה שהוא נוגע בו מחובר לחלק הנושא טומאה. הטעם הוא אופי החיבור: החלקים הללו מוחזקים יחד ברפיון, מורכבים ומהודקים למשך זמן המלאכה ואחר כך משתחררים. אין הם קבועים במקומם בקביעות, וחלק המונח כנגד הכלי באופן ארעי אינו נחשב מרכיב של אותו כלי. לעניין טומאה הם נשארים חפצים נפרדים.
רבי יהודה על מלבן המסר הגדול
"רבי יהודה אומר: אף הנוגע במלבן של מסר הגדול טהור". רבי יהודה מוסיף מקרה לרשימה: הנוגע במלבן העץ של המסר הגדול טהור גם הוא, אף כשהסכין עצמה טמאה. סברתו הולכת אחר אותו כלל עצמו. המלבן אינו מחובר לסכין בקביעות, ולכן אין השניים נידונים כגוף אחד לעניין טומאה.
הקשת והיתר
"הנוגע ביתר ובקשת, אף על פי שהיא מתוחה, טהור". דמיינו קַשָּׁת שהרכיב חץ טמא על קשתו ומשך את היתר לאחור. עתה בא אדם שני ומניח את ידו על היתר, או על עץ הקשת עצמו. הוא נשאר טהור. באותו רגע שני החפצים אכן לחוצים זה כנגד זה ומשמשים בגלוי מטרה אחת, ואף על פי כן לא נקשרו זה לזה מעולם. נגיעה, ואף נגיעה מכוונת ומתוחה, אינה כחיבור, ושני דברים הנפגשים רק בשעת עשיית המלאכה אינם נחשבים גוף אחד לעניין טומאה.
מצודת האישות
"ומצודת האישות טהורה". מצודה העשויה ללכוד חפרפרות נשארת טהורה. בתוכה מונח מוט, החץ הנחבט בחיה בשעה שהמצודה נדרכת. אם נטמא אותו מוט, אין המצודה נטמאת, שכן אין המוט נמנה בין מרכיביה של המצודה, ואין לטומאה דרך לעבור ממנו אל המצודה.
רבי יהודה חולק ואומר: "כל זמן שהיא מתוחה חיבור". כל זמן שהחוט מתוח והמוט תקוע בו, הוא רואה את שניהם כמחוברים, ולפיכך טומאת המוט עוברת אל המצודה. לדעתו, מוט הנתון במצודה דרוכה אחוז בחוזק ומוחזק בלחץ ממשי דווקא כדי שהמצודה תעשה את מלאכתה, וחיבור בעוצמה כזאת דיו לעשות את השניים חפץ אחד.
החוט המשותף לכל המשנה הוא אפוא אמת מידה אחת החוזרת ונשנית: האם החלק הזה קבוע בכלי, או שהוא רק נשען עליו לפי שעה? ידות המגירה הן הכלי; חוטה, אמתה וסניפיה אינם. הקשת אינה נעשית גוף אחד עם החץ שהיא משגרת. ובמצודת האישות מלמד אותנו רבי יהודה שכאשר חלק אחוז בחוזקה במתיחות במהלך פעולת הכלי, המתיחות הזאת עצמה עשויה להספיק כדי לעשותם אחד.