כלים, פרק כ, משנה ג. המשנה עוסקת בכלי המורכב מיותר מחלק אחד, כשאחד החלקים עשוי מחומר המקבל טומאה והשני מחומר שאינו מקבל טומאה. השאלה בכל המקרים אחת: האם שני החלקים נחשבים כלי אחד, או שני עצמים העומדים בפני עצמם שרק נוגעים זה בזה?
שני היסודות שבבסיס המשנה
היסוד הראשון: כלי המורכב מכמה חלקים נידון כיחידה אחת. הגיעה טומאה לחלק אחד, נטמא הכלי כולו. וכל זה דווקא כשהחלקים מחוברים מבחינת ההלכה, כלומר יש ביניהם חיבור. במקום שאין החלקים נחשבים מחוברים, טומאה שנגעה באחד מהם עוצרת שם, ושאר החלקים נשארים טהורים.
היסוד השני נוגע לחומרים עצמם. כלי מתכת פשוט, שאין בו בית קיבול כלל, מקבל טומאה. פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה; העץ מקבל טומאה רק כשהוא עשוי בית קיבול. אבל כשחתיכת עץ פשוטה קבועה בכלי מתכת ומשמשת את מלאכתו, נעשה העץ יד לכלי, ומקבל טומאה יחד עם המתכת. עכשיו מיישמת המשנה כללים אלה בשורה של מקרים מעשיים.
מקל המשמש בית יד לקרדום
"מקל שעשהו בית יד לקרדום": אדם תחב מקל רגיל בנקב שבראש הקרדום כדי שישמש לו בית יד, ולא קבע אותו שם בשום צורה. על כלי כזה אומרת המשנה "חיבור לטומאה בשעת מלאכה". שני החלקים נחשבים מחוברים לעניין טומאה, אך רק בזמן שהקרדום עושה את מלאכתו. נגעה טומאה בראש המתכת באותה שעה, מקבלים הראש והיד טומאה יחד, ככלי אחד. עץ פשוט שאין בו בית קיבול אינו מקבל טומאה מצד עצמו, ואף על פי כן נגרר כאן המקל, שכן בשעה שהקרדום חוצב משמש המקל יד לברזל.
בשעה שהקרדום מונח בלי מלאכה משתנה התמונה, אף שהמקל עדיין תקוע בנקב. השניים נוגעים זה בזה בפועל אך שוב אינם נחשבים גוף אחד. טומאה שנגעה בברזל מטמאה את הברזל בלבד. וטומאה שנגעה במקל מניחה אותו טהור לגמרי, שהרי פשוטי כלי עץ שאין בהם בית קיבול אינם מקבלים טומאה מעצמם.
הדיוסטד
עוברת המשנה לדיוסטד, כלי שהיו משתמשים בו בעשיית חוטים. הוא היה עשוי מקל עץ זקוף שניקבו בו שני נקבים, זה מעל זה. בנקבים אלו קבעו קנים, ועל הקנים היו כורכים את החוט הטווי.
"הדיוסטד חיבור לטומאה בשעת מלאכה": אף כאן נחשבים החלקים מחוברים לטומאה רק בזמן שעושים בכלי מלאכה. מקל העץ והקנים חלקי כלי אחד הם, ולכן טומאה שהגיעה לחלק אחד מתפשטת בכולם, אך דווקא בשעת השימוש. פסקה המלאכה, נידונים החלקים כעצמים נפרדים אף אם הקנים עדיין תקועים במקל, וטומאה שהגיעה לאחד אינה עוברת בהכרח לאחרים. וטעם הדבר בחלקו בטבעו של הכלי: דרכו של הדיוסטד להירכב לצורך המלאכה ולהיפרק אחריה, ולפיכך חלקיו מחוברים דווקא בשעת עבודתו.
קבעו בחילונות
"קבעו בחילונות": יכול הבעל לתקוע את הכלי בעמוד עץ כדי שיעמוד בחוזקה. במצב זה, טומאה שהגיעה לחלק אחד מתפשטת בכלי כולו. ומה שונה כאן מן הדין הקודם? שאין צורך שתהיה מלאכה נעשית; ההלכה נוהגת אף בשעה שהדיוסטד מונח בטל. בכך שקבעו נתן לו בעליו דין קבוע, ומכאן ואילך חלקיו נחשבים מחוברים בכל שעה ושעה.
"ואינו חיבור לו": אבל העמוד עצמו אינו מחובר לדיוסטד. העמוד אינו תורם דבר למלאכת הכלי; הוא רק מחזיק אותו במקומו. לפיכך טומאה שנגעה בדיוסטד אינה עוברת לעמוד. העמוד עומד כעצם עץ פשוט בפני עצמו, ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה כלל. נמצא שהדיוסטד טמא והעמוד טהור.
עמוד עבה המשמש כגוף הכלי עצמו
עד כאן היה מקל העץ דק, והעמוד שימש רק בסיס תחתיו. עכשיו דנה המשנה במקרה שאדם לקח עמוד עץ עבה ועשה את העמוד עצמו לגוף הכלי: "עשה לו דיוסטד". הוא ניקב את הנקבים בעמוד העבה עצמו וקבע בהם את הקנים, כך שאמצע העמוד הוא המחזיק את הקנים.
נגעה טומאה בקנים, פוסקת המשנה "אין טמא אלא צורכו": אין מקבל טומאה אלא העץ שהכלי צריך לו, כלומר החומר הסמוך לקנים, וכל שאר העמוד נשאר טהור. ומדוע? מפני שהעמוד עושה מלאכת יד לדיוסטד: הוא אוחז את הקנים ומאפשר להם לעשות את שלהם. אבל עוביו גדול בהרבה מכל מה שהכלי צריך. כל מה שמשמש את הדיוסטד באמת דין יד לו ומקבל טומאה; והעץ המיותר אינו משמש דבר ואין הטומאה מגיעה אליו.
כיסא שקבעו בעמוד
"כיסא שקבעו בחילונות, טמא": כיסא שאדם קבע אותו בעמוד עץ מקבל טומאה, ובכללה טומאת מדרס, שהרי הוא עומד בשלמותו לשימוש לישיבה.
"ואינו חיבור לו": לעניין טומאה אין הכיסא והעמוד גוף אחד, ולכן העמוד, שהוא מפשוטי כלי עץ, אינו מקבל טומאה. אין בעמוד דבר המסייע לכיסא לעשות מה שכיסא נועד לו, ולפיכך אינו נחשב יד לכיסא, וטומאת הכיסא אינה עוברת אליו.
עשה בעמוד מקום ישיבה
"עשה בו כיסא": ואם חקק בעמוד עצמו מקום ישיבה. הדין הוא "אין טמא אלא מקומו": אין מקבל טומאה אלא המקום שבו הכיסא, וכל שאר העמוד נשאר מחוצה לה. כיסא הוא כיסא, ולכן מקבל טומאת מדרס. שאר עץ העמוד פשוט הוא ואין בו בית קיבול, ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה לעולם, ואי אפשר לקרוא לו יד לכיסא, שהרי אינו תורם דבר לשימוש הישיבה.
כיסא שקבעו בקורת בית הבד
"קבעו בקורת בית הבד, טמא": אדם שקבע כיסא בקורה הלוחצת שבבית הבד, נוהגת בו טומאת מדרס. למעשה אין אדם יושב שם עוד, שכל היושב במקום זה מעכב את הלחיצה, ואף על פי כן לא איבד הכיסא כלום משמו כיסא, ולכן מדרס חל עליו.
"ואין חיבור לה": הכיסא אינו מחובר לקורה, והקורה, שאף היא מפשוטי כלי עץ, אינה מקבלת טומאה.
עשה בראש הקורה מקום ישיבה
"עשה בראשה כיסא, טהור": ואם עשה מקום ישיבה בראש הקורה עצמה, הרי הקורה עם הכיסא החקוק בה טהורה. והמשנה נותנת את הטעם: "מפני שאומרין לו, עמוד ונעשה את מלאכתנו", שכל המתיישב שם אומרים לו לקום כדי שתיעשה הלחיצה.
הכלל שביסוד הדבר: אין מושב מקבל טומאת מדרס אלא אם אפשר לשבת עליו בעוד הכלי ממשיך לשמש את עיקר מלאכתו. וכל מקום שהישיבה מעכבת את המלאכה, אין זה מושב לדיני מדרס. וכאן, היושב על הראש החקוק מונע מן הקורה לכבוש זיתים, ולכן בהכרח יאמרו לו לעמוד. משום כך אין הכיסא החקוק נחשב כיסא לעניין מדרס, והקורה כולה נשארת טהורה.