כלים, פרק ב, משנה ג. משנתנו מונה רשימה של כלים העשויים חרס העומדים מחוץ לדיני הטומאה לגמרי. חלקם פשוטים לחלוטין, בלי בית קיבול כלל. באחרים יש חלל, אלא שמעולם לא נועדו להכיל דבר, או שהם משמשים כמכסים וכיסויים ולא ככלי קיבול. פותחת המשנה: "הטהורים שבכלי חרס", אלו הם כלי החרס הנשארים טהורים.
כלים פשוטים שאין להם תוך
"טבלה שאין לה לזבז", טס הגשה שהוא שטוח לגמרי ואין לו דופן מוגבהת המקיפה את שפתו. "ומחתה פרוצה", מחתת גחלים שצדיה פתוחים, בלי מחיצות שיקיפו את המונח עליה. "ואבוב של קלאין", המחבת השטוחה של הקולים והמייבשים תבואה. דמיינו משהו כעין המרדה של הפיצה: משטח, ולא יותר מזה.
כל אלו אינם מקבלים טומאה, שכן אין אף אחד מהם כלי קיבול, וכלי חרס שאין בו חלל להכיל בו דבר אינו בר קבלת טומאה כלל. המקור הוא לשון התורה עצמה, "אשר יפול מהם אל תוכו", המדברת בשרץ מת הנופל אל תוך הכלי. הפסוק מניח כלי שיש לו תוך. ובמקום שאין תוך, אין אפשרות של טומאה.
כלים שיש בהם חלל שלא נועד להכיל
לאחר מכן באים דברים שעשויים בפועל להחזיק משהו, אף שלא לכך נועדו. "וסילונות, אף על פי כפופין, ואף על פי מקבלין": צינורות חרס. אף במקום שהצינור מתעקם בדרכו, ואף במקום שאותו עיקום אוגר בתוכו מים ומשהה אותם, הצינור נשאר טהור. סילון מעולם לא נעשה כלי קיבול; הוא נעשה להוליך מים ממקום למקום, ולפי זה הוא נידון.
חבקב הוא כיסוי חרס גבוה שנעשה להיות מונח על סל של לחם: "וחבקב שעשהו לסלפת". תפי הוא בדרך כלל כלי לשמן, והמשנה כאן מדברת באחד שבעליו התקינו לשמש כיסוי על גבי ענבים: "ותפי שהתקינו לענבים". שניהם ראויים להכיל, והתפי אף התחיל את דרכו ככלי קיבול. אף על פי כן שניהם טהורים, שהרי אין אחד מהם נחשב עתה כלי קיבול. תפקידם לכסות, ומשהכיסוי הוא ייעודו של הכלי, אין החלל שנמצא בו בפועל מקנה לו דין של כלי קיבול.
חלל שמשמש את המשתמש ולא את התכולה
"וחבית של שייטין", חבית ריקה וסתומה שהשחיין משתמש בה כמצוף. "וחבית דפונה בשולי המחץ", כלי חרס גדול וכבד שנעשה בו שקע כדי שאדם יוכל להכניס בו את ידו ולקבל אחיזה שתאפשר לו להגביה את הכלי ולשאתו.
אף אחד מהשניים אינו נטמא. השקע שבכלי הכבד קיים כדי לסייע לאדם לשאת את הכלי, ולא כדי להכיל בו דבר. ואשר לחביתו של השחיין, האוויר הסתום בתוכה הוא כל עיקרה, אלא שאוויר אינו תכולה. החבית מעולם לא נועדה שימלאו אותה בדבר, אלא רק שתישאר חלולה כדי שתצוף. ואין זה תפקידו של כלי קיבול אמיתי.
רהיטים, ספינה ומנורה
"והמיטה והכיסא והספסל והשולחן": רהיטי בית רגילים, שולחן, ספסל, כיסא, מיטה. אמת, יושבים ונשענים עליהם ומניחים עליהם חפצים, ובכל זאת אין אחד מהם מקבל טומאה, שמצד דיני טומאה יש כאן משטח שטוח שאין דבר מוכל בתוכו. ואשר לטומאת מדרס, שדרכה לתפוס בכל דבר המיוחד לישיבה ולשכיבה, יש לזכור שהרהיטים שבהם מדובר עשויים חרס, והתורה לא החילה מדרס על כלי חרס כלל.
"והספינה", ספינה. כאן הטעם שונה. ספינה בהחלט עשויה להכיל: היא נושאת אנשים ונושאת מטען. ואף על פי כן הוציאה התורה את הספינות מכלל דיני הטומאה, כפי שנלמד מפסוק במשלי.
"ומנורה של חרס", מנורה של חרס, כלומר בסיס החרס המשמש כמעמד התומך בנר. אף היא נשארת טהורה, שכן היא בעיקרה משטח תמיכה פשוט ואינה נחשבת כלי קיבול.
"הרי אלו טהורין", כל אלו, כשהם עשויים חרס, טהורים ואינם מקבלים טומאה, כל אחד מן הטעם שהתבאר בו.
זה הכלל: משקין טמאים ואחוריו של כלי
מכאן עוברת המשנה לנושא סמוך: משקין טמאים, ומה בכוחם לעשות לכלי. מן התורה אין במשקה טמא שום כוח לטמא כלי. הטומאה שלפנינו היא גזירת חכמים, שקבעו שמשקין כאלה מטמאים כלים. וכדי שיהיה ברור שמדובר בדין דרבנן ולא בדין תורה, עיצבו את גזירתם בדרך יוצאת דופן: נגיעה בדופן החיצונית מותירה את הטומאה באחוריים בלבד, ותוכו של הכלי אינו נטמא.
כלי חרס בכלל אותה טומאה דרבנן, והכלל שבו מסיימת משנתנו מסמן את גבולה: "זה הכלל: כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים". כלי חרס שאין לו תוך, אין לו גם אחוריים. למעשה, אם כן, כלי חרס פשוט אינו מקבל אף את טומאת האחוריים שמדרבנן בנגיעת משקה טמא.
ומדוע כל כך משנה אם טומאה פלונית באה מן התורה או מדברי חכמים? מפני ששאלת השריפה תלויה בכך. תרומה וקודשים שנטמאו נשרפים רק כשהטומאה דאורייתא. וכשהטומאה נשענת על גזירת חכמים בלבד, אין שורפים אותם, שהרי בכך יאבדו קודשים במקום שהתורה עצמה לא תבעה זאת.