כלים, פרק י"ט, משנה ג'. נושא הפרק הוא המיטה וחבליה, והשאלה אילו חלקים נחשבים גוף אחד עם המיטה לעניין דיני טומאה. המיטה בימים ההם נבנתה כמסגרת: שני לוחות קצרים, אחד בראש ואחד ברגליים, המחוברים בשתי קורות ארוכות לאורך הצדדים, והכול עומד על ארבע רגליים. על המסגרת מתחו חבלים בשני הכיוונים, לאורך ולרוחב, וכך נוצר משטח האריגה שנשא את המצעים. פעמים היה חבל אחד קצר מלכסות את כל המשטח, ולכן קשרו בו חבל נוסף כדי להאריכו.
כל פעם שקושרים שני חבלים זה לזה, אין אדם קושר את הקשר בקצה ממש. בכוונה משאירים מעט חבל בולט מעבר לקשר, שאם לא כן הקשר עשוי להתרופף מעצמו. אותם קצוות התלויים מן הקשר נקראים "נימין".
איזה חלק מן הנימין נחשב חלק מן החבל?
המעשה שבמשנתנו הוא בחבל שהאריכו כך: שני חבלים נקשרו זה לזה, והחבל שנוצר נמתח על מסגרת המיטה. אחר כך נטמאה המיטה, ועתה אדם נוגע בקצוות התלויים מאותו קשר. אומרת המשנה: "נימי הקשר, הנוגע בצרכו, טמא". באותם קצוות תלויים, אם נגע בשיעור שהקשר זקוק לו באמת, נטמא.
מדוע? מפני שכל שיעור החבל שהקשר צריך לו כדי להחזיק נחשב חלק מן החבל; אם תסיר את השיעור הזה, הקשר יתפרק, ואין זה דבר נפרד כלל. לפיכך, משהגיעה הטומאה למיטה, אותו שיעור של נימין טמא עמה. אבל כל מה שתלוי ומשתלשל מעבר לשיעור הרגיל והנחוץ, אינו נבלע בחבל. הוא נשאר טהור, והנוגע בו נשאר טהור אף הוא.
"וכמה הוא צרכו?" כמה שיעור צריך הקשר באמת? על כך מביאה המשנה דעה: "רבי יהודה אומר, שלוש אצבעות", שלוש אצבעות. נימין התלויים יותר מאורך זה אינם משמשים את הקשר כלל, ולכן הם נשארים טהורים אף כשהמיטה עצמה נטמאה.