כלים, פרק י"ח, משנה ג. משנתנו ממשיכה לעסוק בכלי עץ גדולים של רהיטים, ומכאן היא פותחת בנושא שילווה אותנו עד סוף הפרק: חלקיה השונים של המיטה, ואיזה מהם מקבל טומאה.
הפתיחה עוסקת בשלושה כלים גדולים: "השידה והתיבה והמגדל", השידה (ארגז גדול, ולעיתים עשוי כעגלה), התיבה (קופסה) והמגדל (ארון). בהם מדברת המשנה במקרה "שניטלה אחת מרגליהן", שנשמטה אחת מרגליהם, ומלמדת "אף על פי שמקבלין, טהורין": אף שהם עדיין מחזיקים את מה שמניחים בתוכם, אין הם מקבלים טומאה.
נזכיר את הכלל היסודי בכלי עץ: כדי שכלי עץ יוכל לקבל טומאה, עליו לשמש כבית קיבול, כלומר להחזיק את מה שמונח בתוכו. במקרה שלנו נראה לכאורה שהתנאי מתקיים. שהרי לא נעשה שום נקב כשנשמטה הרגל, הדפנות והרצפה של הכלי שלמים, ומה שיונח בפנים יישאר בפנים. ואף על פי כן פוסקת המשנה שאותם שלושה רהיטים טהורים ואינם מקבלים טומאה. הטעם: הם אינם מחזיקים את תכולתם בדרך שרהיטים כאלה אמורים להחזיק. משחסרה רגל, הכלי נוטה לצד אחד וצריך לסמכו כדי שיהיה אפשר להשתמש בו בכלל. וכיוון שהוא מתפקד רק בדרך שאינה דרכו, אנו רואים אותו ככלי שבור, וכלי שבור אינו מקבל טומאה.
לאחר מכן מציגה המשנה מקרה שני: "ושאינן מקבלין כדרכן", רהיטים שאינם מקבלים כדרכם. כאן אין שום שבר. העגלה, הארגז או הארון שלמים, אלא שכאשר הם עומדים בצורתם הרגילה אין בהם שיעור להחזיק ארבעים סאה, ורק אם מטים אותם במקצת נכנס בהם נפח כזה. על כלי כזה "רבי יוסי מטמא", רבי יוסי פוסק שהוא מקבל טומאה.
כדי להבין את הפסק יש להיזכר בכלל שנלמד קודם במסכת: כלי עץ שיש בו שיעור להחזיק ארבעים סאה אינו מקבל טומאה, לפי שכלי כזה כבד ומגושם מכדי לטלטלו, וכלי שאין מזיזים אותו ממקום למקום אינו נחשב כלי לעניין זה. חידושו של רבי יוסי הוא שהרהיט שלנו אינו נחשב באמת כלי המחזיק ארבעים סאה, שכן הוא מגיע לנפח הזה רק כשמטים אותו, ואין זו דרך השימוש הרגילה בו. וכיוון שאינו נמנה עם הכלים הגדולים שאינם מיטלטלים, הוא עומד בגדר הרגיל של כלי עץ, ולכן אכן יכול להיטמא.
חלקי המיטה
מכאן פונה הפרק למיטה ולחלקיה, וכדאי לצייר לעצמנו את מיטת ימי המשנה לפני שנקרא את הלשון. למיטה היה שלד המורכב מלוח בראש, לוח בסוף ושני לוחות בצדדים, והיא עמדה על ארבע רגליים. לאורך השלד נמתחה סבכה של חבלים שהיו עוברים לרוחב, ועליה הונחו כלי המיטה. זו המיטה עצמה. את הרגליים היו נוהגים להכניס לתוך גושי עץ חלולים, וכן היו לה משענות של עץ. במיטות מסוימות היו גם עמודים בקצוות, והן היו מקושטות בציפויי מתכת לנוי.
פוסקת המשנה: "מנקליטי המיטה וחמור וחיפוי, טהורין", העמודים שבקצות המיטה, המשענות וציפויי המתכת שלנוי, כולם טהורים. אין באחד מהם בית קיבול, אין דבר שמוחזק בתוכם, ולפיכך אינם מקבלים טומאה.
"אין טמא אלא מיטה ומלבן", קבלת הטומאה מוגבלת לשני דברים בלבד. האחד הוא המיטה עצמה, כלומר שלד העץ שלה. השני הוא המלבן, אותו גוש עץ חלול שרגל המיטה נכנסת לתוכו. וכיוון שהמלבן יושב קבוע על הרגל, רואה אותו ההלכה כחלק מן המיטה, ולכן הוא מקבל טומאה עימה.
הסתייגות אחת חותמת את המשנה: "ומלבני בני לוי טהורין". מלבן של לוי אינו מקבל טומאה. כשהיו הלוויים עולים לירושלים לעבודתם בבית המקדש, מיטותיהם נשארו במקומן, ומה שנשאו עימם בדרך היו המלבנין, שהיו שולפים אותם מן הרגליים לפני כן. וכיוון שבידיהם לא היו החלקים הללו מחוברים דרך קבע על רגלי המיטה, מעולם לא נחשבו חלק מן המיטה, ולפיכך הם טהורים.