כלים, פרק ט"ז, משנה ג. הפרק הזה עוסק בשאלה מתי בתוך מהלך מלאכתו של האומן חדל החומר להיות חומר גלם ונעשה כלי גמור, שהרי רק כלי שנשלמה מלאכתו מקבל טומאה. משנתנו מיישמת את הכלל הזה על שורה של קיבולים קלועים וכרוכים, וכל אחד מהם מגיע לגמר מלאכתו בשלב מעט אחר.
פותחת המשנה: "הקנונין הקטנים והקלתות". קנונין הקטנים הם נפות קטנות העשויות מעלי דקל, שדרכן לרקד בהן קטניות. הקלתות הן סלים קטנים הקלועים מקנים או מקש, מן הכלים שהנשים החזיקו בהם חפצים קטנים בהישג יד.
מאימתי הם מקבלים טומאה? "משיחסום ויחנב": משגמר האומן את שפתם ואחר כך חיתך וקיצץ, כלומר סילק את קצות הנצרים הבולטים מבפנים ומבחוץ. עד אותו שלב המלאכה עדיין גסה; משנעשו שני הדברים הללו, הכלי ראוי לשימוש, וכלי הראוי לשימוש מקבל טומאה.
עד כאן דיברה המשנה בכלים הנעשים בקליעה, בשזירת החוטים זה בזה. מכאן היא עוברת לכלים הנעשים בדרך אחרת: בכריכה, שבה כורכים חבל או פתיל ארוך של חומר סחור סחור בשורה של הקפות, ומהן נבנים דפנות הכלי.
"הקנונין הגדולים והסוגין הגדולים": הנפות הגדולות, והסוגים הגדולים שבהם היו הסוחרים מחזיקים תבואה למכירה בכמויות. בהם פסקה המשנה "משיעשה שני דורין לרוחב שלהן": לאחר שנעשה השטח התחתון, הם מקבלים טומאה משכרך האומן שני דורים סביב ההיקף, שהם תחילת הדופן.
ממשיכה המשנה: "הנפה והכברה וכף של מוזנים". נפה היא משטח הסינון הקלוע של כלי הריקוד, ומוקפת בשפה משלה; כברה היא הכלי שמעבירים בו את התבואה כדי להפריד ממנה את הפסולת, ואף לה יש שפה סביב. עמהן נמנית כף המשקל ששוקלים בה, שאף היא נעשתה מקנים קלועים. בכל שלושת המקרים הדין הוא "משיעשה דור אחד לרוחב שלהן": הם נכנסים לכלל כלים המקבלים טומאה מיד כשנכרך דור אחד סביב ההיקף. בכלים שצורתם כזו, שפה של הקפת קליעה אחת כבר מכשירה את הכלי לשימוש, וכיוון שהוא ראוי לשימוש הוא ראוי לקבל טומאה.
עתה נדונה דרך עשייה נוספת. "הכופה" הוא סל הנעשה מחישוקים בודדים המחוברים זה לזה. דינו "משיעשה שתי ספירות לרוחב שלה": הטומאה נאחזת בו משעה שקבע האומן שני חישוקים כאלה על השטח התחתון, ובכך העמיד דופן.
וחותמת המשנה: "והערק, משיעשה בו ספירה אחת". ערק הוא כלי קנים נמוך ומאורך. כיוון שנעשה מתחילה בכוונה שיהיה פחות עמוק מן הכופה שבסעיף הקודם, חישוק אחד הנקבע בשטח התחתון שלו כבר מותיר אותו ראוי לשימוש, ומאותו שלב ואילך הוא מקבל טומאה.
החוט המשותף לכל המשנה הוא מדד אחד המיושם מקרה מקרה: כלי נעשה כלי כשהוא יכול למלא את התפקיד שנועד לו. סוג עמוק לתבואה זקוק לשני דורים כדי להחזיק משהו; נפה שטוחה או כף מאזניים די להן באחד; סל קנים נמוך די לו בחישוק אחד, ובסל עמוק יותר צריך שניים. הצורה שהאומן התכוון אליה היא שקובעת את הרגע שבו מלאכתו נעשית כלי.