כלים, פרק טו, משנה ג. המשנה מפנה את תשומת לבנו אל הנפה, כלי המורכב משני חלקים נפרדים: מסגרת של עץ ורשת שיער המתוחה עליה. במחשבה ראשונה אין הנפה נראית כבית קיבול כלל, שהרי כל תפקידה הוא להעביר את הקמח דרכה. ואף על פי כן, הרשת אכן מחזיקה בתוכה דבר: היא עוצרת את הסובין הגסים ואת הפסולת שיש להפריד מן התערובת. מכיוון שהיא משמרת בתוכה את מה שנועדה לשמר, רואה בה המשנה בית קיבול לכל דבר, והיא מקבלת טומאה אף מן התורה.
השאלה שהמשנה באה לברר צרה וחדה יותר: מה דינה של הרשת בפני עצמה, לאחר שהוציאו אותה ממסגרת העץ? האם עדיין שם כלי עליה, או שמעתה אינה אלא חלק תלוש של כלי, כשבר של דבר שנשבר?
נפת המקצוענים
פותחת המשנה: "נפה של סלתין טמאה", רשת השיער של נפת הסלתין, אותם המנפים קמח למקצועם, מקבלת טומאה, וכן הדין אף כשהוציאו את הרשת מן המסגרת. ההוצאה אינה מורידה אותה לדין כלי שנשבר, שכן אצל המקצוען זו דרך השימוש הרגילה בכלי. מי שמנפה קמח בכמויות גדולות מוציא את הרשת דרך קבע כדי לנקות את הסובין והפסולת הנתקעים בנקבים, ואחר כך מחזיר אותה למקומה. הנפה עשויה מתחילתה להתפרק ולהתחבר שוב. רשת שיצאה ממסגרתה אינה אפוא חפץ שהתקלקל אלא חלק פעיל של כלי שלם העומד בין שימוש לשימוש, ולפיכך היא עומדת בכשרותה לקבל טומאה.
נפת בעלי הבתים
וממשיכה המשנה: "ושל בעלי בתים טהורה", אבל רשת הנפה שבעלי בתים משתמשים בה בביתם טהורה משעה שהופרדה מן המסגרת. בבית פרטי אין הנפה עומדת בשימוש תמידי, ואין נוהג קבוע של פירוק וניקוי. הרשת לא נועדה מעולם לקיום עצמאי. משיצאה מן המסגרת דינה כדין כלי שנשבר, שאין עוד שם כלי עליו, ואינה מקבלת טומאה כל עיקר. אותה רשת שיער עצמה שני חיים הלכתיים לה, הכל לפי היד שהיא משמשת: אצל המקצוען היא חלק הממתין להרכבה מחדש, ואצל בעל הבית אינה אלא חתיכה שהתפרקה.
רבי יהודה ורשת הגודלת
בסוף המשנה נוספת הלכה בשם רבי יהודה, בעניין רשת השיער שמשמשת אשה שאומנותה גדילת שיער וסידורו. אף בשלה, הוא אומר, "אף של גודלת", הרשת "טמאה מושב": היא מקבלת את טומאת המושב, הנקראת גם טומאת מדרס. טומאה זו חלה על חפצים שתפקידם לשאת את משקל האדם, בין שיושבים עליהם ובין שנשענים עליהם, וכשאדם טמא לוחץ עליהם במשקל גופו נטמא החפץ עצמו.
ומדוע תיכנס רשת שיער לגדר זה? מבארת המשנה: "מפני שהבנות יושבות בתוכה וגודלות", שהבנות היו יושבות עליה בשעה שגדלו וסידרו את שערן. הרשת שימשה בידי הגודלת שני שימושים: היא קיבלה את השערות הנושרות ואת כל מה שנפל בשעת המלאכה, ובאותה שעה עצמה שימשה מושב שהבת יושבת עליו. ומאחר שהיא מיוחדת בפועל לישיבה, פוסק רבי יהודה שאם ישב עליה אדם טמא, מקבלת רשת זו טומאת מדרס.
נמצינו למדים ממשנתנו שדין הכלי נמדד לפי החיים שהוא חי בפועל. אותה רשת שיער עצמה יכולה להיות חלק חי בנפה שבשימוש, שבר מושלך, או אפילו מושב, וקבלת הטומאה שלה הולכת אחר התפקיד שייחד לה בעלה.