כלים, פרק י"ב, משנה ג. הפרק הזה עוסק בחפצי מתכת שאינם כלים שלמים במובן הרגיל: שברים, חלקים ותוספות. השאלה שמלווה את כולו היא אם לחפץ כזה יש זהות עצמאית, ואז הוא מקבל טומאה, או שהוא אינו אלא אבר מן חפץ אחר. המשנה שלפנינו עסקה בקולב הקבוע בכלי ובאיזה אופן הוא ראוי לקבל טומאה. משנתנו ממשיכה בשורה של חפצים דומים, וכולם נמדדים באותה אמת מידה: האם הם משמשים תפקיד לעצמם, או שהם נבלעים בחפץ הגדול (או בקרקע) שאליו הם שייכים.
הטני וכיסויו
טני הוא סל שנפחו קבוע, שלושת קבים, שהיה מונח בבית. השתמשו בו כדי לאגור בו גרוטאות מתכת ושברי כלי חרס. אף הכיסוי שלו היה עשוי מתכת, והוא נעשה בעל בית קיבול מסוים, כך שהיה יכול להחזיק דברים בתוכו.
אומרת המשנה: "כיסוי טני של מתכת של בעלי בתים, רבן גמליאל מטמא". טני של בעל בית פשוט שכיסויו עשוי מתכת, סובר רבן גמליאל שהטומאה נאחזת בו, ואף כשהכיסוי עומד בפני עצמו בנפרד מן הסל. אמת, אין לו שם משל עצמו (מזהים אותו רק על שם הסל שהוא סוגר), ואף על פי כן לדעתו הוא כלי גמור: הוא נעשה עם בית קיבול, ככל כלי קיבול, ואף היו מניחים בתוכו דברים למעשה.
"וחכמים מטהרין", וחכמים מטהרים אותו כשהוא מופרד מן הטני. אף שהוא יכול להכיל דברים, אין זה שימושו הרגיל, ובית קיבול שאין משתמשים בו אינו עושה אותו כלי עצמאי.
"ושל רופאים טמא". טני של רופא, כיסויו מקבל טומאה, וכאן אין מחלוקת. רופא בשעת עבודתו היה נוהג להניח בכיסוי הזה את סממניו ואת התחבושות שלו בעודו מטפל באדם שלפניו. מכיוון שנכנס לשימוש כזה שוב ושוב, אף חכמים נותנים לו מעמד של כלי הראוי לקבל טומאה.
דלתו של מגדל
"הדלת שבמגדל של בעלי בתים טהורה". מגדל של עץ בבית פשוט עשויה דלתו להיות של מתכת, ודלת זו כשלעצמה אינה מקבלת טומאה. אין לה שם עצמאי כלל; מכירים אותה רק על שם המגדל שהיא שייכת לו, ולא יותר.
"ושל רופאים טמאה". אבל במגדל של רופא, דלת כזו מקבלת טומאה אף בפני עצמה. הרופא היה מסירה ומשמש בה כמשטח עבודה, מורח עליה את הרטייה שלו ותולה עליה את המספריים שלו. שימוש קבוע כזה, שאינו תלוי במגדל, מעניק לה מעמד של כלי לעצמו.
שני מיני מלקחיים
מכאן פונה המשנה לשני מכשירים. היתוכין הם מלקחיים שאוחזים בהם את הכלי הקטן, הכור, שממיסים בו את הכסף. הפרחין מחוברים לכירה ומשמשים להזיז בהם את הקדרות העומדות בתוכה.
"היתוכין טמאין", היתוכין מקבלים טומאה. כלי מתכת הם, וכלי מתכת מקבלים טומאה אף שאין בהם בית קיבול כלל.
"והפרחין טהורין". הפרחין אינם מקבלים טומאה. כל תפקידם הוא לעבוד יחד עם הכירה שהם קבועים בה, והכירה מחוברת לקרקע. מתכת המחוברת לקרקע אינה בת קבלת טומאה, ומלקחיים אלו דינם כדין הכירה שהם משמשים אותה.
עקרב בית הבד ואונקלי שבכתלים
עקרב של בית הבד הוא רצועת מתכת כפופה הקבועה בקורת העץ של המעטן, ומשמשת כוו לתלות עליו חפצים. "עקרב בית הבד טמאה": הטומאה נאחזת בוו הזה. וזאת אף שהוא מחובר לקורת עץ, שהיא עצמה אינה מקבלת טומאה משום שאין בה בית קיבול. אבל לוו יש תפקיד משל עצמו. הוא לא נעשה חלק אמיתי מן הקורה, ולא נקבע שם אלא לתכלית אחת: שיהיו תולים עליו בגדים וחפצים אחרים. ומכיוון שהוא ממלא תפקיד עצמאי, הוא מקבל טומאה.
"ואונקלי שבכתלים טהורה", וו הקבוע בכותל טהור. הכותל שייך לבית, והבית מחובר לקרקע; לפיכך הוו נחשב חלק מן הקרקע עצמה, ואינו יכול להיטמא.
כשקוראים את כל המקרים שבמשנה יחד, מסתמן קו אחד: חפץ נחשב כלי כשהשימוש שלו מקנה לו מעמד, בין שהשימוש בא מצורתו ובין שהוא בא מאומנתו של בעליו. וכשהחפץ נבלע במבנה גדול ממנו, וכל שכן כשאותו מבנה מחובר לקרקע, אין לו זהות עצמאית והוא נשאר טהור.