כלים, פרק י"א, משנה ג. פרק זה עוסק בטומאת כלי מתכות, ומשנתנו ממשיכה דיון שנפתח לפניה. הכלל שלמדנו הוא זה: כלי מתכת טמא שנשבר, ולאחר מכן חזרו ועשו מן המתכת כלי חדש, הכלי החדש חוזר לטומאה שהיתה בכלי הראשון קודם שנשבר. גזירת חכמים היא ולא דין תורה, והיא חלה לא רק במקום שאנו יודעים בוודאות שהכלי הקודם היה טמא, אלא אף במקום שרק ייתכן שהיה כך. משום כך אדם שמצא כלי מתכת ואינו יודע כלל מהיכן באה המתכת שלו, אם מכלי טמא או ממתכת שלא נטמאה מעולם, חייב לנהוג בכלי זה כספק טמא.
עתה משנתנו הופכת את התמונה ומונה את היוצאים מן הכלל: מקרים שאין בהם חשש כלל, שהרי אנו יכולים לזהות את מקור המתכת ולדעת שמקור זה לא היה יכול לקבל טומאה מעולם.
מתכת שמקורה נקי
"העושה כלים מן העשת": העושה כלים מגוש הברזל הנלקח ישר מן המקום שבו חוצבים את הברזל. כאן המתכת טרייה, נשאבת ממקורה ממש, ולא עברה מעולם דרך שום כלי. "ומן החררה": או מגוש מתכת טרי, מתכת שקיבלה את צורתה בשעת היווצרותה ולא היתה מעולם דבר אחר. מתכת כזו לא היה אפשר שתיטמא.
"ומן הסובב של גלגל": מחישוק הברזל המקיף את גלגל העגלה. חישוק זה מורכב על גלגל העץ כדי להגן עליו מפני האבנים שהוא מתגלגל עליהן, שלא ייסדק העץ. חפץ מסוג זה אינו נכנס כלל לגדר הדברים המקבלים טומאה, שהרי הטומאה תופסת רק במקום שהכלי משמש את האדם עצמו, ולא במקום שנעשה הדבר לשמירת כלי אחר בלבד. ולפיכך, אף אם תולדותיו אינן ידועות לנו כלל, אין כאן מה לחשוש.
"ומן הטסין": מטסי מתכת. "ומן הסיפויין": מציפויי מתכת, מאותם ציפויים דקים שהיו נותנים על גבי חומר אחר לשמש לו פנים. שני אלה אינם כלי בפני עצמם, ולפיכך לא היה אפשר שייטמאו מעולם.
"מקני הכלים": מן הבסיסים של מתכת שבכלים, אותה טבעת או משענת שהכלי מונח עליה. אין הטומאה תופסת בחלק כזה, שכן כל תפקידו בשימוש הכלי ולא בשימוש האדם. "ומאזני הכלים": מבתי היד של מתכת שבהם נושאים את הכלים. אף אלה עומדים מחוץ לטומאה מאותו טעם ממש: הם קיימים לצורך הכלי שהם מחוברים אליו.
"ומן השחולת": מפסולת המתכת הנפרדת מן הכלי בשעת עשייתו. "ומן הגרודות": מן הנסורת הנגרדת מן הכלי במהלך ייצורו. בשני המקרים נפרדה המתכת מן הכלי בטרם נגמר הכלי, וכלי שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה, ולכן חלקים אלה לא היה אפשר שייטמאו.
פסק המשנה בכל אלה: "טהורין". כלים שנעשו מאחד מן החומרים הללו טהורים. באף אחד מן המקרים האלה אין מקום לחשוש שהמתכת היתה פעם חלק מכלי טמא, וכשכלי כזה לפנינו אנו יודעים שמקורו נקי.
רבי יוחנן בן נורי והחלקים שנקצצו
רבי יוחנן בן נורי מוסיף פרט אחד לרשימת היוצאים מן הכלל: "אף מן הקצוצות", אף מחלקים שנקצצו. המאסף חתיכות שנחתכו מכלי מתכת ועושה מהן כלי חדש, הרי מה שעשה טהור.
כדי להבין את דבריו יש לעמוד על טעם הגזירה מתחילתה. מפני מה גזרו חכמים שכלי שנעשה מחדש משברי כלי טמא חוזר לטומאתו הראשונה? מפני החשש לדרכים קלות. תאר לך אדם שכלי המתכת שלו נטמא, והוא מחפש דרך פשוטה לטהרו. הוא יכול לנקוב את הכלי, לסתום את הנקב ולהכריז שהרי זה כלי חדש ואינו טמא עוד. אלא שאם לא היה הנקב שעשה גדול כשיעור שיחשב הכלי שבור בהלכה, נשאר הכלי טמא כשהיה, והוא ימשיך להשתמש בכלי טמא ולא ידע. כדי לסגור פתח זה קבעו חכמים שאף לאחר שתוקן נשאר הכלי בטומאתו.
רבי יוחנן בן נורי סובר שאין לחשש זה מקום כשהחלקים נקצצו. אין כאן חשש שהאדם לא עשה את מלאכתו כראוי, שהרי אינו עושה נקב קטן כלל: הוא מפרק את הכלי לגמרי. וכיוון שנעקר החשש, אין לגזירה על מה לעמוד, ולפיכך אף חתיכות מתכת שנקצצו מן הכלי טהורות.
היכן שהחשש נשאר במקומו
עתה חוזרת המשנה לחומרים שעברם נותן לנו מקום לחשוש. "משברי כלים": כלי מתכת חדש שנעשה משברי כלי מתכת. "מן הגרוטין": מרסיסים קטנים שנשרו מכלי מתכת לאחר שהתבלו מרוב שימוש. "או מן המסמרות שידוע שנעשו מכלים": או ממסמרים שידוע לנו בוודאות שנעשו מכלי מתכת. בשלושת המקרים הדין הוא "טמאין": הכלים שנעשו עתה טמאים, שכן הכלים שמהם באה מתכתם עשויים היו לשאת טומאה. מעמדם הקודם פשוט אינו בהישג ידיעתנו, ובדיוק כנגד אפשרות כזו כיוונו חכמים את גזירתם.
מסמרים שמקורם אינו ידוע
המסמרים שנידונו עד כאן הם אותם מסמרים שידוע שנעשו מכלים. הסיפא של המשנה עוסקת במקרה אחר: מסמרים שאין לדעת עליהם דבר. שמא עשה אותם אדם מכלי מתכת ישנים, ושמא רוקעו מברזל שבא ישר מן האדמה.
"מן המסמרות": בכלים חדשים שנעשו ממסמרים כאלה, "בית שמאי מטמאין", בית שמאי אומרים שהכלים החדשים טמאים, "ובית הלל מטהרין", ובית הלל אומרים שהם טהורים.
בית הלל מסמיכים את קולתם על ספק ספיקא, שני ספקות זה אחר זה שכל אחד מהם נוטה לצד הטהרה. ספק ראשון: שמא נלקחו המסמרים מברזל שנחצב מקרוב, ומתכת כזו טהורה ללא כל פקפוק. ספק שני: ואף אם תאמר שכלים ישנים היו מקורם, שמא אותם כלים עצמם לא קיבלו טומאה מעולם. כיוון שהצטרפו הספקות כך, מטהרים בית הלל את הכלי הגמור.
בית שמאי אומרים שכלים אלה טמאים. הם חוששים להתדרדרות במעשה: אם יתירו מקרה זה, סופם של בני אדם שינהגו באותה קולא גם בכלי שנעשה ממסמרים שאין ספק כלל שמקורם בכלים ישנים. במקום לחלק חילוקים דקים, מעדיפים בית שמאי חדא גזירה, גזירה אחת כוללת שתופסת כל כלי מסוג זה ואינה מניחה פתח לזלזול. ובית הלל סוברים שמעולם לא נתקנה תקנת חכמים על דעת מקרה כזה.
נמצא שמשנה זו נותנת לנו את שני צדי הגבול של הגזירה: החומרים שאת טהרתם אנו יכולים לעקוב אחריה בבירור ולפיכך הכלי היוצא מהם טהור, והחומרים שעברם אינו בהישג ידנו, ושם נשארת תקנת חכמים בתוקפה.