כלים, פרק י, משנה ג. הפרק כולו עוסק בצמיד פתיל, אותו כיסוי המהודק סביב פיו של כלי חרס ובכך חוצץ בפני הטומאה ומגן על מה שבתוכו. משנתנו ממשיכה בעניין חבית הסתומה במגופה, ושואלת על מגופה שאינה יושבת במקומה בהידוק גמור.
פותחת המשנה: "מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת" - מגופה של חבית חרס שהיא רופפת במקומה, ואף על פי כן אינה נשמטת מן הפתח שהיא סותמת. תארו לעצמכם: הפקק אכן יושב בפי החבית, לא יצא ממקומו, אלא שמעולם לא נתקע בה בהידוק. נוגעים בו והוא מזדזז מעט. ובכל זאת הוא אחוז דיו, שאם תוטה החבית על צידה תישאר המגופה במקומה.
האם סתימה כזו נחשבת צמיד פתיל? "רבי יהודה אומר מצלת" - רבי יהודה סובר שהיא מגינה על מה שבתוכה. לדעתו, אף שהמגופה מתנדנדת ואינה תקועה בחוזק, כיוון שהיא נשארת בפי החבית הרי היא כיסוי המהודק סביב, והאוכלין והמשקין שבתוכה מוגנים מן הטומאה.
"וחכמים אומרים אינה מצלת" - וחכמים חולקים. לדעתם, מגופה רופפת לא סתמה את הכלי סתימה אמיתית. פקק מתנדנד אינו צמיד פתיל, ולפיכך מה שבתוך החבית אינו מוגן והרי הוא נטמא.
כשבית האצבע שקוע לתוך החבית
עוברת המשנה למצב שני: "היה בית אצבע שלה שוקע בתוכה" - בית האצבע של המגופה היה שקוע לתוך פיה של החבית. וצריך ביאור. המגופה צריכה להיות מוסרת מן החבית מזמן לזמן, ולכן עשו בה שקערורית קטנה שאפשר להניח בה אצבע, וכך יש אחיזה להרים את הכיסוי. המקרה שלנו הוא שאותה שקערורית נמצאת בשיפולי המגופה, ואף בשעה שהמגופה סותמת את הכלי בית האצבע יורד מתחת לשפת החבית ובא לתוך חלל החבית.
מתוך כך למדה המשנה שני דינים. "השרץ בתוכה, החבית טמאה" - אם נכנס שרץ לתוך אותו בית אצבע, החבית טמאה. מדין תורה השרץ מונח במגופה ולא בכלי, אך כיוון שבית האצבע שלה נמצא בתוך חלל החבית, רואים את השרץ כאילו הוא בתוך הכלי, וכל מה שבחבית מקבל טומאה.
ולהיפך: "השרץ בחבית, אוכלין שבתוכה טמאין" - אם השרץ בתוך החבית, אוכלין המונחים באותו בית אצבע נטמאים. אף כאן הטעם אחד. כיוון שבית האצבע שקוע למטה, כל אוכל המונח בו נמצא באמת בחלל החבית, ולפיכך מגיעה אליו טומאת השרץ שלמטה.
נמצא שלימוד המשנה הולך לשני הכיוונים. כיסוי השוקע לתוך הכלי אינו יושב עליו סתם כמחיצה; חלק ממנו נכנס לחלל הכלי עצמו, וכל המונח באותו חלק נידון כאילו הוא בתוך החבית ממש, בין שהוא אב הטומאה ובין שהוא אוכל הראוי לקבל טומאה.