כלים, פרק א, משנה ג. הפרק שלנו בונה סולם של טומאה, ועולה בו שלב אחר שלב מאבות הטומאה הקלים אל החמורים, וכל שלב נמדד במבחן אחד: עד כמה רחב טווחו של המקור הזה, ובכמה דרכים הוא מוסר את טומאתו הלאה. כאן העלייה מכניסה אותנו לתחום הטומאה הבאה מגוף האדם: הנידה, הזבה, הזב ובועל הנידה. לפני שאפשר לקרוא כראוי את לשון המשנה, צריך להבין את הקטגוריות הללו.
הנידה
משיצא דם מן הרחם, האישה עומדת בדין נידה, וטומאתה נמשכת שבעה ימים לכל הפחות. מדאורייתא, משעברו אותם שבעה ימים, טבילה במקווה מחזירה לה את טהרתה. כמה מן הימים הייתה בהם ראיית דם אינו נוגע לחשבון הזה: יום אחד של דימום או שישה, כך או כך היום השביעי הוא היום שבו התורה מטבילה אותה. והבא עליה, בועל הנידה, חייב כרת.
הזבה
אחרי ימי מחזור הנידה באים אחד עשר ימים נוספים, הנקראים ימי זיבה. ראתה דם באחד מהם, או בשניים, דינה זבה קטנה. היא טמאה, וכדי להראות שהזוב פסק היא שומרת יום נקי אחד כנגד יום הראייה, יום כנגד יום. לאחר מכן היא טובלת במקווה, טהרתה חוזרת, וחיי האישות מתחדשים.
ראתה שלושה ימים רצופים בתוך אותם אחד עשר יום, השתנתה התמונה לגמרי: דינה עכשיו זבה גדולה. מכאן ואילך היא סופרת שבעה ימים נקיים לגמרי מכל דם. הטבילה נעשית ביום השביעי עצמו, האחרון שבספירה, ומשחשכה היא טהורה וחיי האישות חוזרים.
על המסגרת הזאת של תורה הוסיפו חכמים חומרות. כל יציאת דם נחשבת מעתה מאליה כאילו יצרה דין של זבה גדולה. משום כך כל נידה רגילה בימינו סופרת שבעה נקיים, ומשום כך טבילתה נעשית רק בלילה.
הזב ובועל הנידה
הזב הוא מי שיצאה ממנו הפרשה בלתי תקינה, הפרשה הבאה מחמת חולי, וראה שתי ראיות כאלה בתוך שני ימים. מי מקווה רגילים אינם מטהרים אותו: טבילתו צריכה להיות במעיין של מים חיים.
הבא על הנידה, או על הזבה, טמא שבעה ימים, וטבילה במקווה בסופם מחזירה לו את טהרתו. כל אותה תקופה הוא מטמא בשתי הדרכים המוכרות לנו מן הנבלה וממי החטאת שבמשנה הקודמת: מגע ומשא. מה שמוסיפה המשנה שלנו היא דרך העברה אחת נוספת המיוחדת לו, ודווקא התוספת הזאת מעלה אותו לשלב גבוה יותר.
בועל הנידה והמשכב שתחתיו
המשנה פותחת: "למעלה מהן בועל נדה" - למעלה מכל המקורות שנמנו עד כה, בהיקף כוחו לטמא, עומד בועל הנידה, מי שבא על הנידה, "שהוא מטמא משכב תחתון כעליון", שכן מה שמונח תחתיו נטמא כדין השכבות התחתונות של משכב הזב, כלומר באותה דרגה של השכבה המונחת מיד מעליו.
דמיינו אותו שוכב על מיטה. המיטה היא משכב, והוא נותן עליה את כובד גופו. בין שזו מיטה אחת, בין שזה מזרן, ובין שזו ערימה של מיטות ומזרנים זה על גבי זה, כולם נעשים ראשון לטומאה. כראשון הם יכולים לטמא אוכלין ומשקין, אבל אינם מטמאים כלים ואדם. בנקודה זו הוא חמור מן הנבלה וממי החטאת, ששניהם אינם מטמאים את מה שאדם יושב או שוכב עליו.
ההפרשות עצמן
המשנה עולה שוב: "למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה, שהן מטמאין במגע ובמשא" - למעלה מהם זובו של הזב, רוקו, שכבת זרעו ומי רגליו, ודם הנידה, שהללו מטמאים גם במגע וגם במשא.
ההבדל דק. במשנה הקודמת למדנו שנושא נבלה או מי חטאת מטמא את בגדיו של האדם, ואילו הנוגע בהם, בגדיו נשארים טהורים. במקרה שלפנינו, עצם המגע בזובו של הזב או בדם נידה כבר מספיק כדי לטמא את הבגדים שעל האדם.
בניסוח אחר: אדם שאוחז כלי ביד אחת ונוגע בדם נידה בשנייה, דם הנידה מטמא אותו, וגם מטמא דרכו את אותו כלי. כאן החומרה של החומרים האלה על פני המקורות שנמנו קודם, שהם מוסרים טומאה לדבר שלישי רק כשהם נישאים.
המרכב
"למעלה מהן מרכב" - למעלה מכל אלה המרכב, "שהוא מטמא תחת אבן מסמא", שהוא מטמא אפילו מתחת אבן מונחת. מרכב, כידוע לנו, הוא חפץ המיועד לרכיבה, כגון בית האחיזה של האוכף. האוכף עצמו אינו הנושא שלנו; הוא שייך לקטגוריית המושב, חפצים העשויים לישיבה.
ומהו מקרה האבן המונחת? אדם נותן את כובד גופו על אבן, ומתחת לאבן מונח המרכב. קודם דיברנו על אדם הנותן משקלו ישירות על חפץ, וכל מה שתחתיו נטמא. כאן המשנה מלמדת את הסדר ההפוך: הדבר הטמא מונח למטה, אבן מונחת עליו, והאדם הנותן משקלו על האבן נטמא. נמצא שהמרכב אינו מטמא רק במשא ובמגע; הוא מגיע כלפי מעלה, אל מי שלוחץ עליו במשקלו.
לאמיתו של דבר לא היה צורך להזכיר את האבן כלל, שהרי הדין היה נוהג בכל מקרה. הזכירו אותה כדי ללמד שהמרכב מוסר את טומאתו אפילו דרך חוצץ שאינו יכול לקבל טומאה בעצמו. אבן אינה מקבלת טומאה, ואף על פי כן הטומאה עוברת דרכה.
המשכב
"למעלה מן המרכב משכב שוה מגעו למשאו" - למעלה מן המרכב המשכב, החפץ שאדם שוכב עליו, ששווה מגעו למשאו: הוא מטמא במגע בדיוק כשם שהוא מטמא במשא.
נשווה בין השניים. הנושא מרכב מטמא בגדים או כלים אחרים שהוא נוגע בהם באותה שעה. אבל הנוגע במרכב בלבד אינו מטמא את אותם בגדים וכלים. במשכב אין הבדל כזה: אפילו הנוגע בו בלבד מטמא את הבגדים והכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה.
הזב עצמו
"למעלה מן המשכב הזב" - ולמעלה מן המשכב הזב עצמו. כמו המשכב, גם הזב מטמא מתחת אבן מסמא. אלא שיש בו מה שאין במשכב: "שהזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב", הזב עושה משכב, ואין משכב עושה משכב.
ברגע שהזב נותן את משקלו על משכב, בין מיטה ובין מזרן, הוא הופך אותו לאב הטומאה, וכל שכבה המונחת תחתיו נעשית גם היא אב הטומאה. לעומת זאת כלי הנוגע בדבר שיש בו טומאת משכב, אינו עולה למעלה מדרגת ראשון. כאן השלב החותם של המשנה: הזב הוא מקור שיש בכוחו להוליד מקורות נוספים, ומכוח זה הוא עומד אפילו למעלה מן המשכב שקיבל את טומאתו ממנו מלכתחילה.