כלים, פרק ח, משנה ב. פרקנו עוסק בטומאתו של תנור של חרס ובמה שאירע כאשר כלים אחרים תלויים בתוך חלל אווירו. משנה זו עוסקת בכלי התלוי בתוך התנור והוא שלם לגמרי, ושואלת מה הדין כאשר נעשה בו נקב לאחר מכן.
המקור: רק החלל הפנימי ביותר
הפסוק בויקרא, לאחר שמנה את השרצים המטמאים, מלמד שכלי חרס נטמא כאשר אחד מהם נופל "אל תוכו", אל חללו הפנימי, ושכל הנמצא בתוך כלי כזה מקבל טומאה אף הוא. חכמים דקדקו בכוחה של המילה "בתוכו": הכלי המקבל את הטומאה הוא דווקא זה שהשרץ נמצא בחלל אווירו. אם השרץ מונח בתוך כלי חרס, וכלי זה עומד בתוך כלי שני, תנור למשל, התנור עצמו יוצא נקי. שהרי דבר לא נפל לחללו; מה שנכנס אליו הוא חללו של הכלי המונח בתוכו.
זהו הכלל של כלי בתוך כלי. בכל מקום שכלי אחד עומד בתוך חברו, הטומאה נעצרת בחלל הראשון, הפנימי ביותר, שבו נמצא השרץ בפועל. הכלי החיצון נחשב כאילו לא נכנס השרץ לחללו כלל, שהרי אין השרץ בתנור אלא בתוך תוכו של התנור.
כלי שלם התלוי בתנור
המשנה הקודמת עסקה בכפיפה שנשברה ולפיכך יצאה מתורת כלי לגמרי. משנתנו פונה אל כפיפה שהיא שלמה, ועל כן עודה נחשבת כלי אמיתי.
"היתה שלמה", אם הכפיפה התלויה בתנור שלמה היא, שם כלי עליה. והוא הדין, מוסיפה המשנה, "וכן הקופה", בתיבה התלויה שם במקום הכפיפה, "וכן החמת", וכן בנוד של עור. בכל אחד מן המקרים הללו מדובר בכלי ממשי ופעיל, ולפיכך ההלכה נוהגת לשני הכיוונים:
- "השרץ בתוכה, התנור טהור": אם השרץ נמצא בתוך הכלי התלוי, התנור נשאר טהור. השרץ לא נכנס לחלל התנור אלא לחללו של הכלי הפנימי, והוא לבדו נטמא.
- "השרץ בתנור, אוכלין שבתוכה טהורין": אם השרץ בתנור עצמו, האוכלין המונחים בתוך הכלי התלוי נשארים טהורים. אין הם באוויר התנור אלא באוויר הכלי, החוצץ בינם ובין התנור.
כשנעשה נקב בכלי
עתה שואלת המשנה את השאלה המתבקשת. הרי אם ניקב אחד מן הכלים הללו, מאיזה שיעור הוא נפגם עד כדי יציאה מתורת כלי, ונעשה כאותה כפיפה שבורה שבמשנה הקודמת, שאין חלל אווירה נחשב עוד כנפרד מחלל התנור?
"ניקבו", אם נעשה בהם נקב. וכאן שיעור הנקב משתנה לפי השימוש שלמענו נעשה הכלי:
- "העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים": כלי שנעשה להחזיק אוכלין נמדד בזית. משעה שהזיתים יכולים לצאת דרך הנקב, בטל ממנו שם כלי.
- "העשוי למשקין, שיעורו במשקין": כלי שנעשה להחזיק משקין נמדד במשקה. משעה שהמשקה יוצא דרך הנקב, בטל ממנו שם כלי.
- "העשוי לכך ולכך, מטילין אותה לחומרא בכניסת משקה": כלי שנעשה לשני השימושים נידון בשיעור החמור, והוא כניסת משקה. נקב שהמשקה יכול לחדור בו פנימה פוסל את הכלי מיד, שכן נקב כזה צר מן הנקב הדרוש ליציאת משקה, וכל מקום שהכלי משמש לשני צרכים אנו מכריעים בו לחומרא.
תוצאת שבירת הכלי
בכל אחד מן המקרים הללו, משהגיע הנקב לשיעורו, שוב אין הכלי נחשב כלי ואין חללו הפנימי חלל נפרד כלל. הוא פשוט חלק מן התנור, ממש כאותה כפיפה שבורה שנשנתה במשנה הקודמת. וכאן מתהפכות התוצאות לשני הכיוונים: שרץ המונח בכלי מטמא את התנור, שהרי הוא כמונח בתנור עצמו, ואוכלין המונחים בכלי נטמאים כשנטמא התנור, שהרי אין דבר חוצץ בינם ובין אוויר התנור.
נמצא שכל המשנה תלויה בשאלה אחת: האם הכלי התלוי עודנו כלי? כל זמן שהוא כלי, מילת התורה "בתוכו" מפרידה בין שני החללים וכל צד נשאר בטהרתו. משניקב הכלי כשיעורו, נעלם אותו חלל פנימי, והתנור ותכולתו נפגשים כאחד.