כלים, פרק ז, משנה ב. הפרק הזה עוסק בכירה, אותו כיריים של חרס לבישול, ובחלקים השונים הבנויים עליה או תחתיה. השאלה החוזרת לאורך המשניות האלה אחת היא: כשהכירה עצמה נטמאת, אילו חלקים המחוברים אליה נגררים אחריה, ואילו מהם כלים עצמאיים שיש להם מעמד משלהם?
פותחת המשנה: "הדף של כירה, טהור משום כירה וטמא משום כלי קיבול". הדף הוא מדף הבנוי על דופנה החיצונית של הכירה, עשוי מאותו חרס שממנו עשויה הכירה עצמה. מצד הכירה, המדף הזה טהור: אין רואים בו אבר מאברי הכירה, ולכן אם נטמאה הכירה, אין הדף נטמא עמה. פשוט אין לו שייכות למעמדה של הכירה.
ובכל זאת, אין הדף חתיכת חרס סתמית בלא כל משמעות הלכתית. "וטמא משום כלי קיבול": הוא יכול לקבל טומאה מחמת עצמו, ככלי חרס המשמש לקבלה. שפה מקיפה את הדף, ולכן הוא ראוי להחזיק את מה שמניחים בתוכו, וזה נותן לו דין של כלי קיבול. כל כלי חרס שיש בו בית קיבול נטמא כשנכנס מקור טומאה לחללו, ואף הדף הזה בכלל.
משם עוברת המשנה לדפנות הדף: "הצדדין שלו, הנוגע בהן" הרי הוא "אינו טמא משום כירה". גם דפנותיו הצדדיות של הדף אינן נחשבות חלק מן הכירה. בדרך כלל, כלי חרס שכבר נטמא מטמא את הנוגע בו אפילו מגבו החיצוני. אלא שכאן הדף מלכתחילה לא קיבל טומאה יחד עם הכירה, ולפיכך הנוגע בצדדי הדף אינו נטמא מחמת הכירה.
אך יש חלק אחד בדף שנחלקו בו התנאים: "הרחב שלו, רבי מאיר מטהר ורבי יהודה מטמא". צורתו של הדף כמעין משולש: רחב מאחור במקום חיבורו לכירה, והולך וצר כלפי החזית. אותו שטח רחב שמאחור הוא בדיוק קו התפר בין השניים, ומשום כך אפשר לייחסו בסבירות לכל אחד מן הצדדים. לוח אחד ויחיד משמש גם כחלק מדופנה החיצונית של הכירה וגם כדופנו האחורית של הדף.
רבי מאיר מטהר, שכן לדעתו יש למנות את השטח הזה כחלק מן הדף. לפיכך, אפילו כשהכירה טמאה, הנוגע באותו לוח אחורי נשאר טהור. אמנם כלי חרס טמא מטמא בדרך כלל אף מגבו החיצון, אבל קטע זה שבחיצוניות הכירה נחשב עם הדף ולא עם הכירה. רבי יהודה חולק ומטמא: לשיטתו אותו שטח רחב שמאחור שייך לכירה ולא לדף, ולכן הוא מעביר את טומאת הכירה לכל הנוגע בו.
אחר כך מביאה המשנה מקרה שני של חפץ שהועמד לשמש את הכירה ובכל זאת נשאר במעמדו הנפרד: "וכן הכופה את הסל ועושה על גביו כירה". אדם הופך סל על פיו ובונה עליו את הכירה, כשהסל משמש לה בסיס. היקפו של הסל גדול מזה של הכירה והוא בולט מעבר לה, בדומה לדף שתואר קודם. וגם כאן אין הסל נבלע בכירה. טומאה שהגיעה לכירה אינה עוברת אליו; הוא נשאר כלי בפני עצמו, ומקבל טומאה כדרכו של כל כלי עץ.
החוט המחבר את שני חלקי המשנה ברור: חיבור פיזי לכירה אינו הופך דבר מאליו לחלק מן הכירה. דף שבצדה וסל שתחתיה, כל אחד נשאר הוא עצמו, וכל אחד נידון לפי חומרו שלו ולפי שימושו שלו ככלי. השאלה האמיתית היחידה היא היכן עובר קו הגבול, ובנקודה זו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה.