כלים, פרק ו, משנה ב. הפרק הזה עוסק בסידורי בישול מאולתרים: לא תנור מוגמר ומעשה אומן, אלא אבנים וטיט שמעמידים במקום עצמו כדי שאפשר יהיה להשעין עליהם קדרה מעל האש. השאלה בכל מקרה ומקרה היא אם סידור כזה נחשב תנור או כירה של חרס, שמקבלים טומאה, או שהוא נשאר אבן פשוטה שאין הטומאה נוגעת בה כלל. משנתנו ממשיכה בדיון הזה.
אבן שנושאת את המלאכה יחד עם התנור
המקרה הפותח נאמר בלשון "האבן", אבן "שהיה שופת עליה", שאדם היה מעמיד עליה את הקדרה, "ועל התנור", ובאותה שעה גם על תנור חרס שעמד בצדה, והאש בוערת ברווח שביניהם. המשנה מונה גם את המקרים המקבילים: "עליה ועל הכירה", שהקדרה נשענת על האבן הזאת יחד עם כירה של חרס, וכן "עליה ועל הכופח", שהקדרה נשענת על האבן ועל כופח. בכל אלה הדין אחד, "טמאה": ההלכה רואה באבן חלק ממקום הבישול, ולפיכך היא ראויה לקבל טומאה.
ומדוע תיטמא אבן? מפני שאבן זו נקבעה בקרקע בטיט שנתן סביב תחתיתה, וציפוי הטיט הזה מעניק לה דין של כלי חרס. וכיוון שכך, כל מערכת הבישול המאולתרת נחשבת כירה אחת של חרס, והאבן בכלל.
שימו לב עד כמה הדין הזה מפליא. כל מה שהפך את האבן לאיבר בתנור של חרס הוא עצם קביעתה בטיט בקרקע ליד אותו תנור או כירה. אין אומרים לנו לבדוק אם התנור הוקם שם מתחילה כדי לשמש לבדו, ואיש לא העלה על דעתו שיצטרף אי פעם לאבן שכנה; השאלה הזאת אינה מן העניין. הקובע הוא ששמו את האבן שם לצורך בישול, ושלמעשה שניהם משמשים יחד מקום בישול אחד. השיתוף המעשי הזה מכניס את האבן לתוך המערכת, ומעניק לכל הסידור זהות הלכתית של תנור חרס שמקבל טומאה.
כשהשותף אינו אלא אבן
אחר כך המשנה הופכת את המקרה: "עליה ועל האבן", שמשתמשים באבן הקבועה בטיט כמקום בישול על ידי שמעמידים את הקדרה עליה ועל אבן שנייה שבצדה, אבן העומדת בפני עצמה ולא נקבעה בטיט. או "עליה ועל הסלע", עליה ועל סלע, כלומר צור הבולט מן הקרקע שלא נתלש ממנה מעולם. או "עליה ועל הכותל", עליה ועל כותל של אבנים. בשלושת המקרים הדין הוא "טהורה".
הטעם הוא שרק האבן הטוחה בטיט בקרקע יכולה לשאת דין של כלי חרס. השותף האחר אינו אלא אבן בעלמא, ולא יותר. וכיוון שמקום הבישול בכללו אינו כלי חרס, אין הוא מקבל טומאה כלל.
מן הדין הזה עולה כלל רחב יותר. הטומאה חלה רק על תנור או כירה שדרך ביטולם בשבירה, ויוצאים מן הכלל סידורים הבנויים מאבן או עשויים ממתכת, שהרי אין אדם משבר דברים כאלה. ולשון התורה היא המקור: "תנור וכירים", "יותץ", כלומר יינתץ וייהרס. אבן ומתכת אינם דברים שנותצים אותם, ולפיכך הם מחוץ לגדר הזה לגמרי ונשארים טהורים.
כירת הנזירים
ומוסיפה המשנה: "וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע". זהו בדיוק הסידור של כירת הנזירים בירושלים, שהועמדה כנגד הסלע כדי שלא תוכל להיטמא לעולם. נזיר שהשלים את נזירותו היה מביא שלושה קרבנות, ואחד מהם שלמים, והבשר היה מתבשל באותו מקום מיוחד שבהר הבית, לשכת הנזירים.
שורת האבנים של הטבחים
המשנה חותמת ב"כירת הטבחים", מערכת הבישול של טבחים שהיו מוכרים בשר לרבים והיו צריכים להכין כמויות גדולות בפעם אחת. המקרה מתואר כמי שמסדר "אבן בצד אבן", אבן אצל אבן בשורה ארוכה, וכל קדרה מונחת על שתי אבנים סמוכות ואש דולקת בכל רווח ורווח. הדין בשורה כזאת הוא "נטמאת אחת מהן, לא נטמאו כולן": אם נטמאה אחת מן היחידות, למשל שנפל שרץ מת לתוכה, שאר היחידות שבשורה נשארות טהורות. כל צמד אבנים הוא כירה עומדת בפני עצמה, ולכן אין הטומאה שבצמד אחד עוברת הלאה.
נמצא שהמשנה הזאת מלמדת אותנו שני דברים: כיצד אבן פשוטה נמשכת אל תוך זהותה של כירת חרס ונעשית ראויה לקבל טומאה, ואיפה עובר הגבול: בלי טיט שקובע אותה בקרקע, אבן נשארת אבן שאין הטומאה נוגעת בה, כדרך שכירת הנזירים שבבית המקדש נבנתה בכוונה תחילה.