כלים, פרק ה, משנה ב. הפרק עוסק במתקני אפייה ובישול העשויים חרס, ובשלב שבו הם נעשים כלים הראויים לקבל טומאה. משנתנו עוברת מן התנור לשני מתקנים קטנים ממנו: הכירה והכופח.
הכירה היא מתקן בישול שבשטח העליון שלו יש מקום לשתי קדרות; הכופח הוא הקטן שבמשפחה, ובו מקום לקדרה אחת בלבד. שניהם נעשו כגוף חרס חלול, סתום מלמעלה חוץ מן הפתחים שנחתכו באותו שטח, ולתוכם הורידו את הקדרות, כדי שהאש שמלמטה תבשל את מה שבתוכן. דפנותיהם עולות בקו ישר, בשונה מן התנור שהיה רחב בתחתיתו ומצטמצם כלפי מעלה. ועוד: התנור נבנה לאפייה, ואילו שני אלה שימשו לבישול, הצריך חום פחות מן האפייה.
שיעור הגובה של הכירה
המשנה פותחת: "כירה, תחילתה שלוש, ושיריה שלוש", כירה, תחילתה שלוש ושיריה שלוש. כירה חדשה שנעשתה צריכה להיות בגובה שלוש אצבעות לא פחות; פחות מכך אינה נחשבת כירה. ואם נשברה לאחר מכן, החלק שנשתייר צריך אף הוא להגיע לשלוש אצבעות, כדי שיישאר בשם כירה ויוסיף להיות ראוי לקבל טומאה.
מדוע די כאן בשלוש אצבעות, בעוד שבתנור נאמר שיעור של ארבעה טפחים? מפני שבתנור גם העצים וגם הבצק נכנסים לתוכו, ולכן החלל צריך להיות מרווח. בכירה הקדרות מונחות מעל המתקן ולא בתוכו, והחלל שמלמטה אינו מכיל אלא את החומר הבוער, ולצורך זה גובה של שלוש אצבעות מספיק לגמרי.
מאימתי נחשבת הכירה גמורה?
הגובה לבדו עדיין אינו מכניס את הכירה לכלל טומאה. שם כלי חל עליה "משיגמר מלאכתה", משעה שנשלמה עשייתה. ומה נחשב סיום זה? המשנה שואלת: "איזהו גמר מלאכתה?", ומשיבה: "משיסיקנה כדי לבשל עליה", משיסיקנה כדי לבשל עליה "ביצה קלה שבביצים, טרופה ונתונה באילפס", את הביצה הקלה ביותר לבישול, כלומר ביצת תרנגולת, טרופה ונתונה באילפס (קדרת תבשיל) שכבר הוחם.
שימו לב כמה מעט חום מתואר כאן. הביצה כבר הוצאה מקליפתה ונטרפה, והאילפס שנתנו אותה לתוכו כבר חם. ביצה כזו אינה צריכה אלא חום מזערי כדי להתבשל. הסקה מצומצמת זו היא השיעור שבו נחשבת מלאכת האומן בכירה גמורה, ומאותה שעה הכירה מקבלת טומאה.
הכופח: הכול תלוי לשם מה נעשה
עתה עוברת המשנה לכופח. הוא דומה מאוד לכירה, אלא שיש בו פתח אחד למעלה לקדרה אחת. מתוך שהוא צר יותר, החום שבו מרוכז ונשמר, ולפיכך הוא בוער בחוזק רב יותר. מטעם זה היו אנשים משתמשים בכופח לא רק לבישול אלא גם לאפייה.
לפיכך סיווגו הולך אחר כוונת הבעלים. "הכופח", אומרת המשנה, "עשהו לאפייה", אם עשהו לאפייה, אז "שיעורו כתנור", שיעורו כשיעור התנור: הסקה שדי בה לאפות אותן עוגות קלות, הסופגנין שנזכרו במשנה הקודמת. "עשהו לבישול, שיעורו ככירה", אם עשהו לבישול, שיעור הכירה חל עליו: חום שדי בו לבשל ביצת תרנגולת טרופה באילפס שכבר חם. פחות מכך, אין הוא כלי גמור, ואין הטומאה נאחזת בו.
ידית האבן
מן המתקנים עצמם עוברת המשנה לאבנים הבולטות מהם. "האבן היוצא מן התנור", אבן הבולטת מדופן התנור באורך "טפח", או הבולטת מדופן הכירה "שלוש אצבעות", הרי היא "חיבור", כלומר חלק מן המתקן מבחינת ההלכה. ואם נטמאו התנור או הכירה, אף אותה אבן נטמאת עמם.
הדבר ראוי לתשומת לב לרגע. כלי אבן בדרך כלל אינו מקבל טומאה כלל. אך כשאבן מחוברת לכלי מחומר אחר ומשמשת לו יד, ידית, לימדה התורה שהיא מקבלת את טומאת הכלי שהיא משמשת.
אלא שהשיעורים הללו הם גם גבול עליון. כל אורך אבן שמעבר לטפח בתנור, או מעבר לשלוש אצבעות בכירה, אינו נחשב עוד מחובר, והעודף נשאר טהור. רק הקטע הסמוך למתקן נחשב כשייך לו.
אף כאן נדון הכופח לפי התפקיד שהועיד לו: "היוצא מן הכופח", אבן הבולטת מן הכופח, "עשהו לאפייה, שיעורו כתנור", אם עשה את המתקן לאפייה, שיעור התנור קובע, וטפח שלם מן האבן נטמא עמו; "עשהו לבישול, שיעורו ככירה", אם עשהו לבישול, שיעור הכירה קובע, ואין נטמא עמו אלא שלוש אצבעות של אבן.
הסתייגותו של רבי יהודה
עתה מגבילה המשנה את השיעורים הללו לתנאים מסוימים. "אמר רבי יהודה": רבי יהודה מעיד שכאשר אמרו חכמים שכל שמעבר לטפח אינו מחובר לתנור, "לא אמרו טפח", לא אמרו אותו טפח "אלא בין התנור לכותל", אלא באבן המונחת ברווח שבין התנור לכותל הבית.
וטעם הדבר מעשי. במקום כזה, אורך האבן העודף הוא בדיוק מה שמונע מן התנור להיות מוצמד לכותל. הבעלים עתיד לחתוך אותו במוקדם או במאוחר, ולכן אין העודף נחשב חלק אמיתי מן התנור. אבל כשאין האבן תקועה בין התנור לכותל, אין סיבה להניח שיקצצו אותה, וכולה נחשבת חלק מן התנור ונטמאת עמו.
שני תנורים החולקים אבן אחת
המשנה מסיימת במקרה נוסף: "היו שני תנורים סמוכין זה לזה" - שני תנורים שעמדו זה בסמוך לזה ואבן אחת ארוכה חיברה ביניהם, "נותן לזה טפח ולזה טפח, והשאר טהור" - נותנים טפח מן האבן לזה וטפח לזה, כל אחד נמדד מן התנור שבצדו, והחלק האמצעי הנותר נשאר טהור ואינו נטמא עם אף אחד מהם.