כלים, פרק ד, משנה ב. המשנה הקודמת עסקה בחבית של חרס שנתפרקה ממש, ושאלה אם מה שנשאר ממנה עדיין נחשב כלי שיכול לקבל טומאה. משנתנו חוזרת שלב אחד לאחור: החבית לא התפרקה לחלקים, היא רק נתרועעה. השאלה עכשיו היא עד כמה צריך כלי להיות מרועע כדי שההלכה תתייחס אליו כאילו כבר נשבר.
המשנה פותחת בחבית: "חבית שנתרועעה", חבית חרס שנפתחו בה סדקים עד שאיבדה את חוסנה, "ואינה יכולה להיטלטל בחצי קב גרוגרות", שאין אפשרות לטלטל אותה כשיש בתוכה חצי קב גרוגרות (תאנים יבשות), "טהורה", הרי היא טהורה.
חצי קב גרוגרות הוא השיעור שבו משתמשים חכמים כדי לבטא את כמות המזון שאדם אוכל בסעודה אחת, וכאן הוא נעשה אמת המידה לשימושה של החבית. נותנים בתוכה את המשא הצנוע הזה של אוכל ומנסים להרים ולטלטל: האם היא מחזיקה מעמד, או שהיא נשמטת ומתפרקת? אם הריעוע החליש אותה עד שאינה עומדת אפילו בזה, חדלה החבית לשמש כחבית. כלי שאינו עושה את מלאכתו אינו כלי כלל, ולכן אינו מקבל טומאה, וטומאה שכבר הייתה בו פורחת ממנו.
לאחר מכן מעבירה המשנה את אותה שאלה עצמה דרגה אחת למטה, אל הגיסטרא. גיסטרא היא שבר של כלי חרס שנשאר גדול דיו וצורתו ראויה לשימוש, ולכן היא שומרת על דין כלי אף שהיא רק שריד מכלי גדול ממנה. עכשיו שואלת המשנה מה דינו של אותו שריד עצמו כשנתרועע.
וכך מלמדת המשנה: "גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין", גיסטרא שנפתחו בה סדקים עד שהמשקה שנשפך לתוכה נוזל ואינו נשאר בה, הרי היא טהורה. וכך הדין "אף על פי שהיא מקבלת אוכלין", אף שאוכל יבש היה נשאר בה היטב, והמשנה נותנת את הטעם: "שאין שיריים לשיריים", אין לשארית שארית של עצמה.
וזה הכלל שבדבר. אדם מניח שבר חרס תחת כלי שדולף, כדי לקבל את הנוטף ממנו. אבל אין מי שיטרח להעמיד שבר שני תחת שבר דולף כדי להציל את המשקה שיוצא ממנו. אין השארית זוכה לשארית משל עצמה. משעה שהגיסטרא מטפטפת, פשוט זורקים אותה.
מאחורי הדברים עומד אופן השימוש בגיסטרא: היא משמשת למשקין ולא לאוכלין. כל זמן שהיא מחזיקה משקה כדאי לשמור עליה והיא כלי. ברגע שהיא מתחילה לדלוף, בעליה משליך אותה, והעובדה שעדיין אפשר לתת בה אוכל יבש אינה מעמידה את דינה כלי. לפיכך גיסטרא שאינה מקבלת משקין עוד אינה כלי, ואינה מקבלת טומאה.