אנו ממשיכים בלימוד המשניות של מסכת כלים, ולפנינו המשנה השנייה שבפרק ל'.
אף משנה זו עוסקת בכלי זכוכית. כלי הזכוכית מקבלים טומאה מדרבנן בלבד, וביסודו של דבר דינם מדרבנן דומה מבחינה הלכתית לדין כלי חרס.
שלושת דיני האספקלריא:
"אספקלריא - טהורה" - אספקלריא היא מראה העשויה מזכוכית, ואינה מקבלת טומאה. הטעם: אין לה בית קיבול, שכן היא שטוחה ואינה עשויה כמקבל אלא כדי להביט בה בפנים.
"ותמחוי שעשאו אספקלריא - טמא" - תמחוי הוא מגש גדול, רחב וארוך, שיש לו בית קיבול, וככלי קיבול הוא מקבל טומאה מצד עצמו. כעת ליטש אותו בעליו והבריקו, ומשתמש בו כזכוכית מחזירה - כמראה. אף על פי כן טמא, משום שלא איבד את מעמדו הקודם כתמחוי, שהוא כלי קיבול של אוכל ומגש הגשה. הליטוש כשלעצמו כשר, ומעתה יכול אדם להביט בו בפניו, אך ביסודו של דבר עדיין מגש הוא.
"ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא - טהור" - אדם שעיצב כלי הנראה ודומה לתמחוי, אך כוונתו מתחילה הייתה לעשות מראה. לא כל מראה שטוחה היא, ואפשר שתיעשה בדמות מגש אוכל ארוך. מאחר שמטרתו העיקרית וכוונתו הייתה לעשות אספקלריא - טהור, ואינו מקבל טומאה.
"תרווד שהניחו על השולחן":
תרווד הוא כף, ולמעשה מצקת - וכאן מצקת של זכוכית. כאשר אדם מניח מצקת זו, מלאה מרק או תבשיל אחר, על גבי השולחן, נוטה היא על צידה מפני שתחתיתה עגולה. משום כך תלוי הדין במה שנותר בתוכה:
"אם מקבל כל שהוא - טמא" - אם אף לאחר שנטתה על צידה עדיין נותר בה מעט מן הנוזל שבתוכה, הרי היא מקבלת טומאה, שכן דינה ככלי קיבול. אמנם כף היא, אך ההבדל הוא שגם כאשר חלק ממנה מונח על צידו נותר בה מעט מרק.
"ואם לאו" - אם משמניחים אותה על השולחן היא מתהפכת, הכול נשפך החוצה ואין היא מכילה דבר, נחלקו בה תנאים.
רבי עקיבא מטמא: אף על פי כן היא מקבלת טומאה, שהרי דינה ככלי חרס. אילו לא היה מניחה על השולחן במצב שהכול נשפך ממנה, אלא מחזיקה בידו, הייתה מכילה את כל תכולתה - וזוהי דרך תשמישה: ליטול בה את המרק מן הסיר ולשופכו אל קערת המרק, וכל שימושה נעשה בעודה אחוזה ביד. משום כך היא כלי חרס לכל דבר ומקבלת טומאה.
רבי יוחנן בן נורי מטהר: מאחר שאין דבר יכול להישאר בתרווד זה, שכן ברגע שמניחים אותו מן היד הוא נוטה ומתהפך והכול נשפך החוצה, ואין להשתמש בו אלא לאותו רגע שבו חופנים מן הסיר ומוזגים אל קערת המרק - אין זה נחשב בית קיבול. בית קיבול צריך להיות קערה, כוס או סיר; אבל כף המתהפכת כשמניחים אותה על משטח שטוח אינה בית קיבול של חרס, ולפיכך אינה מקבלת טומאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אספקלריא טהורה מפני שאין לה בית קיבול; תמחוי שליטשו ועשאו אספקלריא נשאר בטומאתו, שכן לא פקע ממנו שם הכלי הראשון; ואילו כלי שנעשה מתחילה לשם אספקלריא, אף שצורתו כתמחוי - טהור, שהכול הולך אחר הכוונה שבתחילת עשייתו. עוד למדנו בדין התרווד, שאם נותר בו כל שהוא לאחר שנטה על צידו - טמא, ואם לאו נחלקו בו רבי עקיבא המטמא מפני שדרך תשמישו בהחזקה ביד, ורבי יוחנן בן נורי המטהר מפני שאין זה בית קיבול.