כלים, פרק ג, משנה ב. הפרק הזה עוסק בשיעור הנקב שמוציא כלי חרס מכלל שימוש, וממילא מטהר אותו לגמרי מלקבל טומאה. הכלל שנלמד בפתיחת הפרק היה שכלי המיועד לאוכלין נטהר משניקב בנקב שהזית עובר בו, וכלי המיועד למשקין נטהר משאינו יכול עוד להכיל את משקהו. משנתנו מלמדת שהעניין רחוק מלהיות פשוט כפי שנראה בתחילה: השיעור תלוי בשימושו של אותו כלי מסוים, וזה עצמו נתון במחלוקת.
החבית: שלוש דעות
"החבית, שיעורה בגרוגרות" (החבית, שיעורה בתאנים יבשות). כך מלמד רבי שמעון: חבית של חרס נמדדת בגרוגרות. כל זמן שהיא יכולה למנוע מגרוגרת ליפול דרך הנקב, עדיין כלי היא; משנתרחב הפרץ עד כדי שגרוגרת נופלת ממנו, החבית טהורה. ולמה גרוגרות? מפני שזה מה שדרך בני אדם לאגור בחבית, והגרוגרת גדולה מן הזית. נמצא שנקב כשיעור זית מותיר חבית כזו בתוך דיני הטומאה לגמרי, והיא ממשיכה לקבל טומאה עד שיגיע הנקב לשיעור גרוגרת.
ושים לב למה שרבי שמעון עושה כאן. הדין הקודם נתן שיעור אחד קבוע לכל כלי האוכלין, כשיעור זית. רבי שמעון חולק על כך ומכניס בהלכה מידה של סובייקטיביות: כל כלי נידון לפי האוכל שהוא מיועד להכיל בפועל.
"רבי יהודה אומר: באגוזים". רבי יהודה סובר שהחבית נמדדת באגוזים. לדעתו דרך שימושה של חבית חרס להכיל אגוזים, שהם גדולים אף מן הגרוגרות. לפיכך אף נקב שגרוגרת נופלת בו אינו מטהר את החבית, שהרי היא עדיין כשרה לאגוזים; ורק כשיגיע הנקב לשיעור אגוז נטהרת החבית מאותה שעה ואילך. רבי יהודה מתווכח עם רבי שמעון בעצם השאלה מה דרכן של חביות לשמש.
"רבי מאיר אומר: בזיתים". לרבי מאיר שיעורו של כלי החרס הוא בזית, בדיוק כשיעור שנתנה המשנה הסתומה בראש הפרק. מכיוון שהזית עובר בנקב, החבית טהורה, ואין נפקא מינה בכך שגרוגרות ואגוזים עדיין נעצרים בתוכה.
כלים המשמשים לאוכלין ולמשקין
בפתיחת הפרק נקבע גם שכלי המשמש גם לאוכלין וגם למשקין נידון לחומרא, כשיעור שנתנו לכלי אוכלין. כאן המשנה מביאה את המקרים: "האלפס והקדרה, שיעורן בזיתים". האילפס, שבו היו מבשלים תבשילים, והקדרה, קדרת הבישול שבכל יום, שניהם נמדדים בזית. נקב דק שאינו עוצר את המשקה כבר פסל אותם לאחד משימושיהם, ואף על פי כן אינו מטהר אותם. הטומאה מוסיפה לאחוז בהם עד שיפול זית דרך הנקב.
איזה משקה קובע את השיעור
"רבי שמעון אומר: שלשתן בזרעונים". רבי שמעון סובר שהזרעונים הם השיעור לשלושת הכלים הללו. נקב צר שהמשקה מטפטף ממנו מותיר אותם טמאים; ורק נקב שהזרעונים נופלים בו מטהר אותם. וזה נובע מן הכלל שנאמר לעיל בפרק: כלי שמשמש למשקין ולאוכלין כאחד, הולכים בו אחר השיעור החמור והגדול. ולפי שלפעמים משתמשים בשלושת אלו לזרעונים, אין אנו מוציאים אותם מכלל טומאה ברגע שחדלו להכיל את משקיהם. מחמירים אנו ומחשיבים אותם כמקבלי טומאה כל זמן שהזרעונים נעצרים בתוכם.
"רבי שמעון אומר: שלשתן בזרעונים". רבי שמעון פוסק ששלושת הכלים הללו נמדדים בזרעונים. נקב קטן שרק המשקה מפעפע ממנו אינו מטהר אותם; ורק נקב שהזרעונים יכולים ליפול בו מטהר. וטעמו נובע מן הכלל שנלמד לעיל: כלי המשמש למשקין ולאוכלין נידון לחומרא, כשיעור הגדול. ומכיוון ששלושת הכלים האלה נרתמים לפעמים לשימוש בזרעונים, אין אנו מכריזים עליהם טהורים ברגע שהפסיקו להכיל משקה. מחמירים אנו ומשאירים אותם בכלל קבלת טומאה עד שלא יוכלו עוד להכיל זרעונים.
נר השמן
עכשיו עוברת המשנה לנר. תאר לעצמך את נר החרס של אותם הימים: בית קיבול קטן של חרס, ובו פתח בצדו העליון שדרכו יצקו את השמן, ומצדו הרחוק בולט חוטם קצר שבו הונחה הפתילה.
"נר, שיעורו בשמן". שיעורו של הנר בשמן: מכיוון שהנקב מונע ממנו להחזיק את שמנו, הוא טהור. "רבי אליעזר אומר: בפרוטה קטנה". רבי אליעזר נותן את השיעור בפרוטה קטנה, שכן היו בני אדם מניחים בנר גם מטבעות קטנות. לדעתו הנר נשאר בכלל מקבלי טומאה כל זמן שאין מטבעות קטנות יוצאות דרך הנקב; ורק משהן יוצאות, נטהר.
"נר שניטל פיו, טהור". נר שנשבר פיו, אותו חלק שהפתילה יוצאת ממנו, וניטל ממנו, הנר טהור. בלא אותו חוטם אין קוראים לו נר כלל.
"ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, טהור". כאן מדובר בנר של אדמה שלא הוכנס מעולם לכבשן, ולפיכך לא הוקשה ולא הובאה מלאכתו לגמר, והחלק היחיד שנשרף בו מעולם הוא פיו, שנצרף בשריפת הפתילה. נר כזה טהור. אמנם האש גמרה את מלאכת הפה, אבל גוף הכלי נשאר בלא שנגמרה מלאכתו, ולפיכך אין הנר מקבל טומאה. גמר מלאכתו, אותו מעשה השלמה שהופך חומר גלם לכלי אמיתי, לא נעשה, ועד שייעשה הנר עומד לגמרי מחוץ לדיני הטומאה.