אנו ממשיכים בלימודנו במשניות מסכת כלים. את הפרק העשרים ותשעה התחלנו במשנה א', וכעת נמשיך במשנה ב'.
במשנה א' למדנו על ה'נימין' - החוטים הבולטים מבגדים שונים - ועד כמה נחשבים חוטים אלו לחלק מן הבגד, כך שאם הבגד טמא אף הם טמאים. עמדנו על הנקודה שבה מתרחקים החוטים ובולטים מן הבגד עד שקצותיהם החיצוניים אינם נחשבים חיבור אליו, ואינם נטמאים עמו. זה היה עיקרה של משנה א'.
רקע למשנה ב' - קשירת הבגדים אצל הכובס:
משנה ב' ממשיכה בעניין דומה במקצת. מנהג היה, ובמידה מסוימת הוא קיים גם היום, שכאשר אנשים רבים מוסרים פריטים רבים לכובס לשם כביסה וניקוי, נדרש הכובס להבחין בין פריטיו של אדם זה לפריטיו של אדם אחר. לפיכך הוא קושר בחוט אחד את כל החולצות השייכות לאחד, ובחוט אחר את כל החולצות השייכות לחברו.
הפריטים המנויים במשנה:
"שלוש כסתות של צמר" - שלוש כריות או ציפות העשויות צמר.
"או שש של פשתן" - אם הן עשויות פשתן, אפילו שש מהן.
"שלושה סדינין" - שלושה סדינים.
"שתים עשרה מטפחות".
"שני סבריקין" - יש אומרים שהם סוג של מכנסיים, ויש אומרים שהם סוג של שרוול הנלבש על הזרועות בשעת עבודה, כדי להגן על הבגדים מפני התלכלכות.
"חלוק אחד, טלית אחת, כילוב קורין אחד" - חלוק הוא כותונת, וכילוב קורין הוא בגד צמר עבה. לפריטים אלו נשוב בהמשך.
בכל אלו קובעת המשנה: "חיבור לטומאה ולהזאה" - הרי הם נחשבים חפץ אחד לשני העניינים כאחד:
לעניין טומאה - זוהי הבשורה הרעה: משנקשרו יחד באופן זה נעשו כולם אחד, ואם נטמא אחד מהם - כולם טמאים.
לעניין הזאה - זוהי הבשורה הטובה: אם נטמאו בטומאת מת, יש להזות עליהם מי חטאת שהוכנו מאפר הפרה האדומה. בגד שנטמא בטומאת מת, די בהזאת המים על חלק ממנו כדי שכולו ייטהר; אף כאן, המזה על אחת משלוש הכסתות של צמר, על אחת משש של פשתן או על אחד משלושת הסדינים - כל אותה קבוצה קשורה נטהרת.
"יתר מכן":
כאשר המניין עולה על השיעור - יותר משלוש כסתות של צמר, יותר משש של פשתן, יותר משלושה סדינים וכיוצא בזה - קובעת המשנה: "חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה". כאן שתי הבשורות רעות:
חיבור לטומאה - ארבע כסתות של צמר, שבע של פשתן או ארבעה סדינים נחשבים כולם אחד לעניין טומאה, ואם נטמא אחד מהם - כולם טמאים.
ואינו חיבור להזאה - אם נטמאו כולם בטומאת מת והוזו מי החטאת על אחד מהם, אין הם נחשבים בגד אחד, ורק אותו אחד נטהר ולא האחרים.
נמצא שבשני המצבים, כאשר המניין עולה על השיעור המפורט, נוקטים לחומרה.
עתה מובן גם מקומם של חלוק, טלית וכילוב קורין ברשימה: יותר מחלוק אחד או יותר מטלית אחת הקשורים יחד - חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה. חומרה וחומרה.
רבי יוסי חולק ואומר: "אף לא לטומאה" - ביותר מן השיעור, אף לעניין טומאה אין זה חיבור. לעניין הזאה אין זה חיבור, וזו בשורה רעה; אך לעניין טומאה אין זה חיבור, וזו בשורה טובה: אם נטמאה אחת מארבע הכסתות של צמר, אחת משבע של פשתן, אחד מארבעה סדינים או אחת משלוש עשרה המטפחות - אין האחרות נטמאות. אולם אין ההלכה כרבי יוסי.
לסיכום: במשנה ב' למדנו על בגדים שנקשרו יחד בידי הכובס לשם הבחנה בין בעליהם. בשיעורים המנויים במשנה - שלוש כסתות של צמר, שש של פשתן, שלושה סדינים, שתים עשרה מטפחות, שני סבריקין, חלוק אחד, טלית אחת וכילוב קורין אחד - הרי הם חיבור לטומאה ולהזאה, לחומרה ולקולה כאחת. ביותר מן השיעור הם חיבור לטומאה בלבד ואינם חיבור להזאה, ושתי ההשלכות לחומרה. רבי יוסי סובר שביתר מן השיעור אף לעניין טומאה אינם חיבור, ואין הלכה כמותו.