כלים, פרק כ"ח, משנה ב'. משנתנו עוסקת בפיסת בגד שבעליה ייעד אותה למלאכה חסרת חשיבות כמעט לגמרי. השאלה שהמשנה מעלה היא אם פיסה כזו עדיין מקבלת טומאה, והתשובה תלויה בדבר שנראה במחשבה ראשונה בלתי קשור: היכן הבעלים מחזיק אותה.
וזה ההיגיון: אם אדם מצניע את המטלית במקום משתמר, בתוך תיבה או בארון, גילה במו מעשיו שהפיסה חשובה בעיניו ושהוא מצפה להשתמש בה שימוש אמיתי בהמשך. המלאכה שהיא עושה כרגע פחותה היא, אבל אופן שמירתה מלמד שבעיניו זהו חפץ של ממש, ולפיכך היא נשארת ראויה לקבל טומאה.
המחלוקת במשנתנו נוגעת למצב הביניים: אדם ייעד את המטלית לשימוש חסר חשיבות, ואינו מצניע אותה בתיבה או בארון. במקום זה הוא תולה אותה על יתד, או פשוט משליך אותה מאחורי הדלת. האם צורות שמירה אלו עדיין מבטאות שהחפץ חשוב לו? ושים לב שאין שתיהן שוות: מטלית התלויה על יתד שמורה הרבה יותר ממטלית שהושלכה אחרי הדלת. בלשון המשנה, המטלית שעל היתד נקראת "מוּכן" (מוכנה), והמטלית שמאחורי הדלת "אינו מוכן" (אינה מוכנה).
שלושת השימושים הפחוּתים
נפתח במקרה כפי שהמשנה מציגה אותו. "פחות משלושה על שלושה", שריד בגד שמידתו קטנה משלושה טפחים על שלושה, "שהִתקינוֹ", שבעליו הכשירו, "לספוֹק בו", לפקוק בו, "את המרחץ", היינו שהסמרטוט נדחס לתוך הפתחים שבמרחץ. שימוש שני: "לנער בו", לנענע בו, "את הקדרה", הקדרה רותחת ואין בעליה חפץ לצרוב את אצבעותיו, ולכן הפיסה משמשת לו כאחיזה. שימוש שלישי: "לקנח בו", לנגב בו, "את הרחיים", שבשעת טחינת התבואה היו פירורים שנושרים מן האבן מגיעים אל הקמח, ובסמרטוט הזה הוא מנקה את האבן.
אלו הן שלוש הדוגמאות שהמשנה מביאה למלאכה חסרת חשיבות לחלוטין. וכאן נחלקו התנאים.
רבי אליעזר
"בין מוכן", בין שהיא מוכנה, כלומר תלויה על היתד, "בין שאינו מוכן", ובין שאינה מוכנה, כלומר מונחת מאחורי הדלת, בשני המצבים היא "טמא", ראויה לקבל טומאה. וכך מסיימת המשנה: "דברי רבי אליעזר". לדעתו, עצם העובדה שאדם הניח את הפיסה במקום כלשהו ולא זרק אותה היא עצמה הוכחה שהוא עדיין מתכוון להוציא ממנה שימוש נוסף. ייעודה למלאכה בזויה אינו מבטל זאת, והמטלית נשארת בכלל מקבלי טומאה.
רבי יהושע
"רבי יהושע אומר", והוא מוליך את שני המצבים לכיוון ההפוך. "בין מן המוכן", בין שהפיסה מכלל המוכן, על היתד, "בין שאינו מן המוכן", ובין שאינה מכלל המוכן, מאחורי הדלת, בשני המקרים היא "טהור". וטעמו: האדם ייעד את הפיסה למלאכה חסרת חשיבות, ומעבר לכך סירב להצניע אותה במקום משתמר באמת, כתיבה או ארון סגור. יתד אינו מקום כזה, והרצפה מאחורי הדלת בוודאי אינה כזה. אין כאן שום עדות לחשיבות שהוא מייחס לפיסה, וחפץ שאין בעליו חושש עליו יוצא מכלל מקבלי טומאה.
רבי עקיבא
"רבי עקיבא אומר", והוא מחלק בין שני המצבים. "מן המוכן", כשהפיסה מכלל המוכן ותלויה על היתד, הרי היא "טמא", שכן תלייה היא דרך שמירה טובה יותר באמת מהחבאה מן העין אצל הפתח. "שאינו מן המוכן", אבל כשהיא מכלל שאינו מוכן, שנדחפה למקום שמאחורי הדלת, הרי היא "טהור". מקום כזה אינו משמר כלל והוא נמוך בדרגה מן היתד, ולכן הוא מעיד שהבעלים אינו מייחס לפיסה שום חשיבות. בעיניו אין זה כלי, ומה שאינו כלי אינו מקבל טומאה.