כלים, פרק כ"ז, משנה ב. הפרק הזה עוסק באריגים ובחומרים אריגים, ובשאלה כמה חומר כזה צריך להיות כדי שייחשב כלי המקבל טומאה. המשנה הקודמת לימדה שחתיכת בגד המשמשת אדם לישיבה מקבלת טומאת מדרס, הטומאה שהזב או הנידה מטמאים בה בכובד גופם הנשען על החפץ. אבל פיסת אריג אינה נעשית מושב מאליה. כדי שתיחשב ראויה לישיבה, ומכאן שתוכל לקבל את הטומאה הזו, עליה להגיע לשיעור מסוים. משנתנו קובעת את השיעורים האלה, לבגד וגם לכמה חומרים אחרים.
"הבגד מיטמא משום שלושה על שלושה למדרס": בגד ארוג מקבל טומאת מדרס רק משהגיע לרבוע של שלושה טפחים על שלושה טפחים. הסברא פשוטה: פחות מכך קטן מדי מכדי שאדם ישעין עליו את כובדו, ולכן אין הוא משמש מושב כלל, ובלי מושב אין מדרס.
"ומשום שלוש על שלוש לטמא מת": אבל לטומאת מת נטמא הבגד בשיעור קטן בהרבה, שלוש אצבעות על שלוש אצבעות. כאן איננו שואלים אם אפשר לשבת על החתיכה, אלא רק אם היא עדיין ראויה לשימוש כלשהו. פיסה בגודל כזה עוד יש בה שימוש לאנשים מסוימים, ודי בכך לתת לה מעמד של כלי המקבל טומאה.
המשנה ממשיכה בחומרים נוספים, וכל אחד ושיעורו עמו, שהרי כל אחד גס מקודמו ולפיכך צריך להיות גדול יותר כדי שייחשב ראוי לשימוש:
- "השק ארבעה על ארבעה": השק, שנארג משיער עיזים, מקבל טומאה משהגיע לרבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
- "העור חמישה על חמישה": העור מקבל טומאה משהגיע לרבוע של חמישה טפחים על חמישה טפחים.
- "מפץ שישה על שישה": המפץ, הנארג מקנים או מרצועות עץ, מקבל טומאה משהגיע לרבוע של שישה טפחים על שישה טפחים.
"שווין למדרס ולטמא מת": בשלושת המקרים האלה, שק ועור ומפץ, השיעור אחד לשני סוגי הטומאה. בין שאנו עוסקים בטומאת מדרס ובין שאנו עוסקים בטומאת מת, ארבעה על ארבעה בשק, חמישה על חמישה בעור ושישה על שישה במפץ חלים באותה מידה. אין בחומרים אלה החילוק שמצאנו בבגד, שבו המדרס דורש שלושה טפחים ואילו טומאת מת מסתפקת בשלוש אצבעות.
"רבי מאיר אומר: השק שיריו ארבעה, ותחילתו משייגמר." רבי מאיר מחלק בתוך דין השק עצמו, בין חתיכה הבאה משק שנגמר ובין שק שעודנו על האריג. בשיריו, כלומר בפיסה שנקרעה משק שכבר הושלם, די בארבעה טפחים על ארבעה טפחים כדי שתקבל טומאה. מאחר שהשק היה פעם חפץ גמור ושימש כחפץ גמור, שבר בשיעור כזה שומר על מעמד כלי.
"ותחילתו משייגמר": אבל בתחילתו, בשעה שהשק עודנו נארג, אין השיעור לבדו מספיק. אף לאחר שהאריגה הגיעה לארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אין החומר מקבל טומאה עד שתיגמר האריגה כולה. עד אז אין הוא כלי אלא מלאכה שבאמצע עשייתה.
הכלל העולה מדברי רבי מאיר הוא שהשיעור והגמר הם שני תנאים נפרדים. פיסה הבאה מדבר שכבר נעשה ושימש נושאת עמה את מעמדו של אותו חפץ גמור, ואינה צריכה אלא את השיעור המינימלי. חתיכה שלא נגמרה מעולם אין לה מעמד כזה, ושום שיעור לא יועיל לה עד שיסיים האומן את מלאכתו.