כלים, פרק כ״ו, משנה ב. הפרק כולו עוסק בכלים העשויים מעור, וכאן עומדים במרכז בני משפחתם של הכיסים וארנקי הכסף הנסגרים במשיכת חוט. שאלה אחת מלווה את כל הדיון: האם חתיכת העור הזו אכן משמשת להחזיק בתוכה דבר? אם כן, הרי היא כלי, והטומאה נתפסת בה. לפיכך יש לבדוק מה נשאר מן הכיס לאחר שנשמט חוטו, או לאחר שנפרש העור ונעשה יריעה שטוחה.
כיס שנשמטו חוטיו
פותחת המשנה: "כיס של שנצות שניטלו שנציו, טמא", כיס הנסגר בחוטים שנשלפו שנציו, עדיין מקבל טומאה. אף שהחוט אינו נמצא במקומו, אנו ממשיכים לראות את העור כבית קיבול, שהרי החזרת החוט לתוך הלולאות היא מעשה של רגע.
כשהעור נפרש ונעשה שטוח
אפשר היה לחשוב שאין זו אלא שיטתו של רבי יוסי, שלימד במשנה הקודמת ששליפת החוטים מן הלולאות אינה מבטלת את הכלי. אך בעיון נוסף מתברר שההלכה כאן מקובלת אף על התנא הראשון שם. במקרה שלנו נשמטו החוטים מן הלולאות אך עודם מחוברים לכיס עצמו, ובמצב כזה אף התנא הראשון יודה שלא נפקע מן העור שם בית קיבול, ולפיכך הוא מקבל טומאה. מה שהחמיר בו התנא הראשון היה עור שחוטיו חסרים ממש, עד שאינו משמש עוד להחזיק דבר. כל זמן שחוט המשיכה קיים לסגור את הכיס ולתת לו צורת בית קיבול, הטומאה חלה. באה משנתנו ללמד שחוטים שנשמטו מן הלולאות בלבד, בעודם מחוברים לעור, אין בכך ביטול שם כלי.
"נפשט, טהור", נפרש הכיס עד שאינו אלא חתיכת עור שטוחה, טהור. כשהוא פרוש ואין בו זכר לחלל, הכל מודים שבטל מתורת כלי ואינו מקבל טומאה, ואף אם החוט עדיין מחובר בו.
מטלית שנתפרה מלמטה
"טלה עליו את המטלית מלמטה, טמא", אם נתפרה מטלית בתחתית הכיס, הרי הוא מקבל טומאה. וטעם הדבר: המקום הכפול שבו קבועה המטלית אינו יכול להיפשט לגמרי ולהיות חלק. חלל קטן נשאר שם בכל מקרה, ונמצא שאין העור מאבד לחלוטין את צורת בית הקיבול, ולכן נשאר מקבל טומאה.
כיס שנתפר בתוך כיס
"כיס בתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה, לא נטמא חברו", כיס קטן שנתפר בתוך כיס גדול, ואחר כך נטמא אחד מהם במשקין, חברו נשאר בטהרתו. התפירה המחברת ביניהם אינה עושה אותם אחד; ההלכה רואה כל אחד מהם כלי בפני עצמו, ולפיכך מה שאירע לזה אינו משאיר רושם בזה.
צרור המרגלית
"צרור המרגלית, טמא", העור שבו צוררים מרגלית או אבן טובה מקבל טומאה אף לאחר שהוציאו ממנו את האבן, מפני שצורת החלל עומדת בו. עור כזה נכרך היטב סביב האבן כדי שתיאחז בו, והאבן שוהה בתוכו זמן ממושך. מתוך כך נקבע העור בצורה עגולה כעין כיס, ואינו נפתח וחוזר להיות שטוח משנתרוקן. ואף שמתחילתו היה מטלית שטוחה שנאספה סביב האבן ונקשרה, ואף שהותר החוט בשעה שהוציאו את האבן, מכל מקום אריכות הזמן שבו החזיק את תכולתו נתנה בו צורה קבועה, והוא ממשיך לשמש בית קיבול.
צרור המעות
"צרור המעות, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין", צרור של עור שמניחים בו כסף, רבי אליעזר סובר שהוא מקבל טומאה, וחכמים מטהרים אותו.
טעמם של חכמים: המעות נמצאות בשימוש תמיד. פותחים את הצרור להוציא מטבע וקושרים אותו שוב כשמחזירים מעות, ואין הוא נשאר סגור על תכולתו זמן מספיק כדי להתקבע כמין כיס. וכיוון שאין לו צורת חלל קבועה, אינו כלי ואינו מקבל טומאה.
משיב רבי אליעזר: יש שאדם קושר צרור כזה קשר הדוק ומניח בו את המעות בלי לגעת בהן זמן הגון. אז אכן נקבעת בעור צורה, והוא ממשיך לשמש בית קיבול לאורך ימים אף לאחר שהוצאו ממנו המעות. לכך סובר רבי אליעזר שהצרור מקבל טומאה אף משניטלו ממנו הכספים.