כלים, פרק כה, משנה ב. הפרק כולו בנוי סביב תקנת חכמים שמבחינה בין תוכו של כלי לאחוריו. כאשר דבר טמא נוגע בצדו הפנימי של הכלי, הכלי כולו נטמא. אבל כאשר משקה טמא נוגע רק בשטח החיצוני, התקנה מגבילה את הטומאה: אחוריו בלבד נטמאים, ותוכו נשאר טהור. ויש לשים לב היטב: ההבחנה הזו נתקנה לגבי משקין הנוגעים בכלי, ובמסגרת הזו ממשיכה משנתנו.
הכלי שבו עוסקת המשנה כאן הוא המרדע, מלמד הבקר, כלי שמשתמשים בו בחריש. דמיינו קנה עץ ארוך שבשני קצותיו מותקנת מתכת. בקצה האחד להב קטן, שתפקידו לחתוך שורשים המונחים בדרכה של המחרשה. בקצה השני דורבן, חוד מתכת חד שבו החורש דוקר את הבהמה ומחזיק אותה בתלם ישר.
רבי יהודה: אף לקנה יש תוך ואחוריים
שיטתו של רבי יהודה נאמרת בלשון "המרדע", מלמד הבקר, "יש לו אחורים ותוך": רואים אותו ככלי שיש בו גם צד אחורי וגם תוך. הדבר נשמע תמוה בשמיעה ראשונה, שהרי קנה אינו מקיף שום דבר ואין בו בית קיבול בשום מקום לאורכו. ואף על פי כן ההלכה נאמרת בו בדרך של השוואה.
אלו חלקים ממלאים את תפקיד התוך? שני קצות המתכת, הלהב והדורבן. הם החלקים שעושים את עיקר מלאכת הכלי, כשם שתוכו של כלי קיבול הוא המקום שבו הכלי עושה את מלאכתו, ולכן הם מקבלים את דין התוך. שאר הכלי, קנה העץ, מתפקד כאחוריו של כלי: הוא משמש את קצות העבודה ומאפשר לאדם להפעיל אותם, ולכן הוא באמת חלק מן הכלי, אבל דינו כדין השטח החיצוני.
כאן נותנת המשנה שיעורים: "משבעה לחרחור ומארבעה לדרבן". קטע הקנה המשתרע שבעה טפחים מן הלהב ועד הלהב עצמו, והקטע המשתרע ארבעה טפחים מן הדורבן ועד הדורבן, הם החלקים שנחשבים כאחוריים. אורכים אלו הם התומכים ומשמשים את שני קצות העבודה, ולכן הם נכללים בכלי, בדין אחוריים. "דברי רבי יהודה", וזו דעתו של רבי יהודה.
רבי מאיר: אין לכלי הזה תוך כלל
"רבי מאיר אומר: אין להם". רבי מאיר חולק לגמרי. לדעתו המרדע פשוט אינו בכלל הדין הזה. תקנת תוך ואחוריים נאמרה בכלים המחזיקים דבר, כלים שיש להם באמת פנים וחוץ. והמרדע הרי הוא דורבן ולהב על קנה, ואין כאן שום דבר שניתן להשוותו לכלי קיבול, ולפיכך אין מקום להשוואה.
עכשיו מתעוררת קושיה. המסורת שנמסרה מפי חכמים על המרדע כללה את המספרים שבעה וארבעה, ושני התנאים כאחד קיבלו אותה. לשיטת רבי יהודה המספרים מונחים במקומם היטב, ומסמנים את חלקי הקנה שדינם כדין אחוריים. אבל רבי מאיר מוציא את הכלי הזה לחלוטין מגדר תוך ואחוריים. אם כן, מה למד הוא משני השיעורים האלה?
השיעורים כדין שיריים
הבנתו שלו מובאת במשנה בשמו: "לא הזכירו ארבעה ושבעה", לא דיברו חכמים על ארבעה ועל שבעה, "אלא לשיריים", אלא לעניין שיריים, החתיכות הנשארות כאשר המרדע נשבר.
וזה העניין. נניח שהמרדע נשבר לשניים. כל אחת מן החתיכות עדיין מקבלת טומאה, בתנאי שנשארה גדולה דיה כדי לשמש לתשמיש, כלומר בתנאי שהלהב או הדורבן עדיין ראויים לשימוש. והשימוש תלוי בכמה מן הקנה נשאר מחובר לכל קצה מתכת. קצה הלהב ראוי למלאכתו רק אם נשארו מחוברים אליו שבעה טפחים של עץ לפחות, וקצה הדורבן ראוי למלאכתו רק אם נשארו בו ארבעה טפחים של עץ. באורכים אלו אפשר עדיין לאחוז בשבר ולעשות בו מלאכה, ולפיכך הוא עדיין כלי הראוי לקבל טומאה. בלעדיהם, אין בשבר שימוש מעשי.
ובכן יוצאות בידינו שתי קריאות שונות מאוד באותה מסורת עצמה. לרבי יהודה, שבעה וארבעה מגדירים היכן מתחילים "אחוריו" של המרדע. לרבי מאיר, אין למספרים שום קשר לתקנת אחוריים ותוך; הם שיעור של שימוש, המלמד אימתי שבר של מרדע עדיין נחשב כלי.