כלים, פרק כ"ג, משנה ב'. המשנה ממשיכה לדון בכלים שהזב מטמא אותם בכך שהוא נשען עליהם בכובד גופו, ומעמידה גבול בין שני סוגים של טומאה זו: טומאת מושב וטומאת מרכב.
יש להקדים הקדמה קצרה. טומאת מדרס חלה על כלי רק כאשר הוא נעשה מתחילתו על מנת שאדם יישען עליו בגופו. זב שיושב על כלי שתפקידו לשמש מי שיושב או שוכב עליו, הכלי מקבל טומאת מדרס, אותה טומאה שהמשנה במקומות אחרים קוראת לה מִשְׁכָּב ומוֹשָׁב. אבל אם ישב הזב על דבר שלא נועד כלל לנשיאת גוף נשען, אין טומאת מדרס חלה עליו כלל.
ויש ענף נוסף לטומאה זו, ושמו מרכב, כלי שנעשה לרכיבה. כשהזב מניח את כובד גופו על דבר שנועד לרכיבה ולא לישיבה, הכלי נטמא משום מרכב ולא משום מושב. ההבדלים המעשיים בין מרכב למושב מבוארים במשנה שאחרי זו; כאן המשנה רק מונה אילו כלים נכללים בגדר מרכב.
רשימת הכלים
המשנה פותחת: "אלו טמאין משום מרכב", אלו הם הכלים הנטמאים משום מרכב ולא משום מושב.
"זריז האשקלוני": רצועת אוכף מן הסוג שהיו עושים באשקלון, עשויה צמר ונקשרת על גב הבהמה. הואיל וייעודה לרכיבה ולא לישיבה, זב שנשען עליה בכובד גופו עושה אותה מרכב ולא מושב.
"ומדוכה המדית": מדוכה מן הסוג שהיו עושים במָדַי. היה זה גוש עץ גדול שחקקו בראשו כעין קערה, והאדם היה כותש בעלי לתוך אותה קערה כדי לשחוק את הבשמים שבתוכה. מכיוון שזהו גוש מוצק, היה האדם מתיישב עליו בשעת הכתישה ורוכב עליו בפיסוק רגליים, שלא כדרך רכיבה רגילה. משום כך היא נכנסת לגדר מרכב ולא לגדר מושב.
וממשיכה הרשימה: "עקב של גמל", האוכף שמניחים על הגמל, ו"טפיטן של סוס", מרדעת הבד שפורשים על הסוס. שניהם לא נעשו כדי שאדם יישב עליהם, אלא כדי שאדם ירכב. לפיכך זב שמכביד עליהם את גופו מטמא אותם משום מרכב ולא משום מושב.
חולק רבי יוסי
עכשיו מביאה המשנה דעה חולקת. רבי יוסי סובר ש"אף טפיטן של סוס", אף מרדעת הסוס, "טמא משום מושב", כלומר ראויה לקבל גם טומאת מושב. וטעמו: "מפני שעומדין עליו בקומפון", שבמשחקי המלכות היו עולים ועומדים עליה. העמידה על הבד נתנה לצופה את הגובה הנוסף שהיה צריך כדי לראות את התחרויות ממרחק, ומשעה שכלי משמש מקום שאדם עומד עליו, ולא רק אמצעי לעלות על הבהמה, יכולה גם טומאת מושב לחול עליו.
"אבל אוכף של נאקה טמא": כאן מודה רבי יוסי. אוכף הנאקה נשאר טמא משום מרכב בלבד ולא משום מושב, שכן הוא משמש לרכיבה בלבד ואינו משמש מעולם מקום שאדם עומד עליו.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו שסיווגו של כלי לעניין טומאת מדרס הולך אחר השימוש שאנשים עושים בו בפועל: רצועה, גוש מדוכה או אוכף שמשמשים לעלייה ולרכיבה נכנסים בגדר מרכב, ואילו כלי שמשמש גם כבסיס לעמוד עליו יכול להימשך לגדר מושב.