כלים, פרק כ"ב, משנה ב'. המשנה מכניסה אותנו לחדר האוכל, אל רהיט מוכר לכולנו: שולחן העומד על שלוש רגליים. השאלה שהמשנה בוחנת היא מה דינו של שולחן כזה לענייני טומאה וטהרה, כשרגליו נשמטות ממנו אחת אחת.
המקרה הראשון במשנה: "השולחן שניטלה אחת מרגליו, טהור". נוטלים אחת משלוש הרגליים, והשולחן טהור. מה הטעם? משטח הנשען על שתי רגליים בלבד אינו משמש כשולחן כלל. הוא נוטה על צדו, אינו עומד בקביעות, ואי אפשר לערוך עליו סעודה. משאיבד את היכולת למלא את התפקיד שלשמו נעשה, בטל ממנו שם כלי, ודבר שנשבר עד שאינו ראוי לשימושו אינו מקבל טומאה.
וממשיכה המשנה: "ניטלה השנייה, טהור". נוטלים רגל שנייה, והדין לא נשתנה: עדיין טהור. הסברא כאן פשוטה. אם נטילת רגל אחת כבר רוקנה את השולחן מכל שימושו, כשחסרות שתיים הוא עומד בפחות קביעות ומשמש עוד פחות.
"ניטלה השלישית, טמא". וכאן מגיעה ההפתעה. משניטלה גם הרגל השלישית, ולא נשאר אלא לוח השולחן השטוח מונח לעצמו, חוזר הכלי לקבל טומאה. הטעם: הוא חדל מלהיות שולחן שבור ונעשה דבר בעל שימוש בפני עצמו, לוח שאדם נושא בידו ואוכל עליו, כעין טס להגשה.
ומיד מגבילה המשנה: "כשיחשוב עליו". המעמד החדש תלוי במחשבתו, בכוונתו של הבעלים. לוח השולחן, שנתפרקו ממנו כל רגליו, ראוי לשמש כטס, אבל ראוי בלבד אינו מספיק. צריך הבעלים לגמור בדעתו שזה מה שהלוח יהיה מכאן והלאה. משחשב כך, קיבל החפץ זהות חדשה של כלי, ומאותה שעה הוא ראוי להיטמא.
"רבי יוסי אומר, אין צריך מחשבה". רבי יוסי חולק. לדעתו אין צורך בשום כוונה חדשה, שהרי לא נשתנה דבר באופן שימושו של החפץ הזה. כשהיה שולחן, המשטח שלמעלה היה החלק שאוכלים עליו. עכשיו אותו משטח עצמו עדיין אוכלים עליו, אלא שהוא טס ולא שולחן. וכיוון שהשימוש לא נפסק כלל, הלוח הוא כלי מאליו, בלי שיצטרך הבעלים להפנות אותו לשימוש אחר במחשבתו.
המשנה מסיימת: "וכן הדלופקי". דלופקי הוא שולחן קטן ומשני שמביאים עליו את המאכלים, וכל מה שנתבאר כאן נאמר גם בו. היה מקום לחשוב שדינו שונה, שהרי אין דרך בני אדם לאכול ישירות ממשטחו. המשנה קובעת אחרת: דלופקי שנשבר נידון באותה אמת מידה עצמה שנקטנו בשולחן, טהור בזמן שחסרות לו רגל אחת או שתיים, וחוזר לקבל טומאה משלא נשארה בו אף רגל והוא עושה את מלאכתו של טס.
מוסר המשנה הזו הוא שהטומאה הולכת אחר השימוש. חפץ שנשבר לחצי אינו כלום, ואותו חפץ עצמו כשנשבר לגמרי יכול להיוולד מחדש ככלי אחר, בין על ידי מחשבתו של הבעלים ובין, לדעת רבי יוסי, מכוח המשך פשוט של השימוש שתמיד שימש בו.