כלים, פרק כ״א, משנה ב. הנושא כאן הוא המחרשה, והשאלה היא אילו מבין חלקיה הרבים נחשבים גוף אחד עם סכין הברזל החורש באדמה. המחרשה אינה כלי אחד מגולף. היא מתחילה אצל הבהמה, בכלים הקושרים אותה לעבודה, ונמשכת אחורה דרך שורה של חלקי עץ ומתכת עד שהיא מגיעה אל הסכין עצמו. ואם כן, כשהיתד טמאה ואדם מניח את ידו על אחד החלקים האחרים, האם נגע במחרשה או שנגע בדבר אחר? המשנה מחלקת את החלקים לשניים: אלו המחוברים בחיבור רופף וארעי, ואלו המהווים ישות אחת עם הסכין.
המשנה פותחת בחלקים השייכים לצידה של הבהמה. ״הנוגע בעול״: הנוגע בעול, הקורה המונחת על גבי הבהמות כדי שיוכלו למשוך את המחרשה. ״ובקרצוב״: או בקרצוב, המוט העובר מתחת לצווארי הבהמות ומחזיק את העול במקומו. ״בעין״: או בעין, הרפידה המונחת סביב צוואר הבהמה כדי שהעול לא יפצע אותה. ״ובעבות״: או בקורה הארוכה הנמשכת מן העול אחורה עד גוף המחרשה. ומוסיפה המשנה פרט מפתיע: ״אפילו בשעת מלאכה״, אפילו נגע באחד מאלו בעוד החרישה מתנהלת בפועל, כשהכול קשור ונע, הרי הוא ״טהור״.
ומדוע כך? מפני שכל אלו מחוברים בחיבור רופף וחולף. קושרים אותם כשעומדים להתחיל לחרוש, ומתירים אותם ברגע שמסתיימת עבודת היום. חיבור כזה אינו מאחד אותם לעולם לכלי אחד עם הסכין. ולכן יתד המחרשה שמאחור עשויה לקבל טומאה, ואף על פי כן המניח את ידו על העול, על הקרצוב, על העין או על העבות אינו נטמא בה.
עתה פונה המשנה אל החלקים שהם חלק אמיתי מן המחרשה. ״בחרב״: הנוגע בידית שבה אוחז החורש ומכוון את הכלי. ״ובבורך״: חלק העץ המעוקל הקבוע בירכה של המחרשה. ״וביצול״: החלק המשמש להטיית הכלי ולכיוונו. בכל אלו, ״טמא״, הנוגע נטמא.
כאן הדין הפוך, לפי שחלקים אלו אינם נקשרים לצורך מלאכת היום ומותרים לאחריה. כולם נראים כגוף אחד עם הסכין, כלי אחד העשוי מכמה חלקים. וכל הנוגע באחד מהם נגע ביתד המחרשה עצמה, ונטמא עמה.
שלושה חלקים נוספים מסוג זה באים בהמשך. ״בעין של מתכת״: טבעת המתכת שבה קשורה המחרשה אל הקורה הארוכה. ״בלחיים״: קרשי עץ הנתונים לפנים, לפני הבהמות, היורדים ומתחילים לפורר את הקרקע, כדי שסכין הברזל שמאחוריהם יפגוש אדמה מרוככת. ״ובעראין״: קורות המנפצות את גושי העפר שנשארו עומדים לאחר מעבר המחרשה. בכל אחד מאלו נפסק ״טמא״. הואיל והם קבועים במחרשה בקביעות, הרי הם חיבור לה לעניין טומאה, ואם יתד המחרשה טמאה, אף הנוגע בהם נטמא.
המשנה מסיימת בדעה חולקת. ״רבי יהודה מטהר בלחיים.״ רבי יהודה סובר שהנוגע בלחיים, אותם חלקים קדמיים המרככים את הקרקע, נשאר טהור. וטעמו: ״שאינן עשויין אלא לרבות את העפר״, לא נעשו אלא כדי להרבות את העפר התחוח שהמחרשה תהפוך. הם סיוע למלאכה ולא אבר מאיברי הכלי. וכיוון שאין צריך להם בכל פעם, אין מקבעים אותם במקומם בקביעות, וחלק הבא והולך בדרך זו אינו נחשב חיבור ליתד המחרשה לעניין טומאה.
נמצא שהמשנה מותחת קו ברור לאורכה של המחרשה. כל מה שנקשר לצורך זמן העבודה ומותר בגמר העבודה נשאר נפרד, אפילו בעיצומה של החרישה. וכל מה שקבוע בקביעות הוא כלי אחד עם הסכין, והנוגע בו כנוגע במחרשה.